נדרשת מידה לא מבוטלת של אומץ בשביל להיות סרט שיוצא בישראל 2024 ומציג את הקיבוצניקים כנבלים. אומנם "קו המים" של הבמאי אלון לוי בכאן 11 נוצר לפני המלחמה ועוסק בכלל בקיבוץ מעמק בית שאן - אבל מאז אוקטובר הקודם כל קיבוצניק מהווה ברמה כזו אחרת סמל להקרבה ולמחדל. וחשוב לזכור את הכבוד הדי מינימלי הזה כשצופים בסרט וגם אחריו: כי "קו המים" לא באמת משתדל לגלות אמפתיה כלפי אותה קהילה, וכי הוא מעורר כמויות בלתי נתפסות של כעס כלפי מי שבטוחים שהארץ היא שלהם בלבד.
"קו המים" מלווה את המאבק על נחל האסי. זהו, זה כל הרקע שנדרש. המדינה אומנם הייתה ועודנה קרועה בין שני המחנות השונים בנושא - אבל אין צרכן אקטואליה ישראלי אחד שלא יודע במה מדובר. לכן במקום להסביר מה קורה בסרט, חשוב יותר להסביר מי עומד מאחוריו: לוי פותח את "קו המים" כמונולוג בגוף ראשון של במאי שהעביר את ימי הקורונה בסקרנות שאין לה סוף בנוגע לצעירים מעמק בית שאן ומאבקם על הנחל. הוא יוצר איתם קשר, חובר אליהם, גורם לנו להתאהב במוביל המחאה נתי, ובשלב מסוים בסרט כבר מתיך אותו ואת המצלמה שלו באופן מוחלט לקמפיין. לכן לא מדובר בסרט עיתונאי באמת, אלא בכזה שיכול היה להיחשב דיבתי ואף משתמש בחומרי הלבנה בכמה מהנקודות הפחות נוחות למחנה.
אבל מה לעשות, "קו המים" לא סוטה לרגע ממחוזות האמת. הקשרים, אנקדוטות, לקונות בחוק - חשובים ככל שיהיו - לכל הפחות היו הופכים אותו לסרט אובייקטיבי יותר או מתקזזים עם אלה שמראים את ההפך וכן שולבו. מה שהם לא היו עושים זה למחוק את הצחנה שמלווה את המאבק הזה לכל אורכו, ובמיוחד את הסרט: הגזענות. כי השער הצהוב בכניסה לניר דוד הוא סמל כל כך מובהק שאין בו מקום לסאבטקסט. מעברו האחד, בפנים, נמצאים אדוני הארץ. בחוץ אלה האזרחים הנחותים, אלה ש"לא הולכים ללמוד", "משאירים לכלוך", ועוד כל מיני דרכים יצירתיות עבור הקיבוצניקים בשביל לקרוא לילדים בשמם. מזרחים בחוץ, אשכנזים בפנים. כשקיבוצניקית אחת מטיחה בצעירים שהם אלה שהופכים את הוויכוח לעדתי, היא לוקה בעיוורון מהסוג שיכול להתפתח רק במקום שרואה בהומוגניות דרך חיים.
אפשר לחזור לחוק היבש, זה שמדבר על הסתירה בין הזכות החוקית על הקרקע לזכות על המים, או לקביעה שלאנשי הקיבוץ אין טיפת סמכות למנוע כניסה של אנשים אליו. אבל זה לא באמת העניין. בהתחלה זה השער, ואז השער נפרץ. אחריו נכנס לתמונה מצוף עצום בגודלו ומבעית באכזריות שלו, וכשמתעוררים קשיים תמיד אפשר לסמוך על מערכת המשפט שתפספס את הנקודה. משפטנית אטומה אחת שואלת את המוחים אם הם לא חושבים ש"יהיה שם טרור לאנשים האלה" (דרישת שלום משנת 2024, שבה המילה "טרור" כבר לא יכולה לתאר בילוי בנחל), ערכאה משפטית אחרת מתקפלת בנבזיות מול "נסיבות ייחודיות ביותר שמתקיימות בקיבוץ" בלי שום נימוק שמניח את הדעת. בזכות רגעים כאלה, "קו המים" הופך לסרט מאלף, מפעיל, מכעיס. ובעיקר נשגב.
פה ושם, לוי מפתח בזהירות תיאוריה שלפיה חלק מהמאבק על נחל האסי היה בכלל דרכם של תושבי בית שאן להיפגש ולהתקהל בימי הקורונה. ייתכן בהחלט שהמגפה היוותה זרז למחאה - אבל אם זה אכן המצב, נותר רק לברך עליה. לא רק בגלל הצדק הכל כך ברור של מי שנשארו מחוץ לשער הצהוב, אלא גם בגלל היכולת לצפות בסרט הזה במשקפי פוסט-7 באוקטובר ולהצטמרר כשאחד המוחים מדבר על האסטרטגיה לחצות את שערי הקיבוץ במקביל דרך כמה נקודות שונות. מספיק גדרות של מספיק קיבוצים נפרצו מאז צילומי "קו המים", והשאיפה לחברה ישראלית מעט יותר מאוחדת היא רק אחת משתי המסקנות שהוא מעלה. המסקנה השנייה הוא שאת השערים שנותרו צריך להשאיר פתוחים, ואם מישהו בוחר לסגור אותם אז חובה להמשיך להילחם.