כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים
איפה: yes
החלטת tvbee: לצפות כמו גדולים
יש מעט דברים שיוצרים פער בין הקהל והיוצרים כמו עולם הסטנדאפ, בין הרצון של התעשייה לספר את סיפורו לבין מידת העניין של הקהל בסיפור הזה. יוצרים נוטים להפריז בתפיסת הדרמה שתהליך היצירה טומן בחובו, והסטנדאפ באופן ספציפי סובל מעודף ייצוג בטלוויזיה. זה הגיוני, כי בראש סדרות קומיות עומדים בדרך כלל סטנדאפיסטים, ואפשר לקבל את זה במידה של סלחנות. אבל במקרה של הסדרה החדשה פאנץ', דרמה איכותית וקודרת על עלייתה של סצנת הסטנדאפ בניינטיז, זאת כבר הצעה לא מפתה בעליל, בשבילי לפחות.
אבל למרות נתוני הפתיחה העגומים, צפייה בפרקים הראשונים של פאנץ' מבהירה שהסדרה פועלת יותר באזורים הקלילים והטלנובליים של הדרמה, ופחות בתהליך היצירה ויותר בתככי התעשייה, מה שהופך אותה לחטיף בינג' מהנה למדי. הדרמה החדשה מתמקדת במערכת היחסים הטעונה בין חמי (צחי גראד) בעל מועדון סטנדאפ ובנו מיכאל (מאור שוויצר) שחוזר לארץ לעזור לו לנהל את המועדון. הסדרה מבוססת על הסיפור האמיתי של מועדון דומינו גרוס המיתולוגי, ומלחמתו במועדון הקאמל קומדי קלאב הנוצץ שקם אחריו.
פריחת סצנת הסטנדאפ בניינטיז העלה למרכז הבמה דור של חדש קומיקאים שכבש את המדינה: גרייניק ואלטרמן, אלי ומראינו, חבורת קומדי סטור, גיל קופטש, שלום אסייג, אורנה בנאי ושבי זרעיה הם רק חלק מהשמות שעלו לגדולה באותה תקופה. יוצרי הסדרה שינו את שמות המקומות והאנשים, אבל כל אחת מהדמויות מבוססת על אדם אמיתי, כמו גם רוב ההתרחשויות המרכזיות. הפורמט הזה מבקש מהצופים לשחק את משחק "נחש על מי הדמות מבוססת", אבל הסדרה עובדת גם בלי ידע מוקדם, ואולי אפילו יותר טוב.
פאנץ' מציגה גלריה רחבה של דמויות משנה, קומיקאים צעירים שמנסים לפרוץ כל אחד בדרכו, אבל המוקד הדומיננטי של הסדרה הוא מנהל המועדון חמי, בגילומו של גראד, איש גס, בוטה ונצלן שמקדש את טוהר אמנות הסטנדאפ וזורק זין על כל קרוביו ואוהביו. חמי מתנהל בשני צירי עלילה מרכזיים: הציר הקליל מתמקד במאבק במועדון המתחרה ובניסיון לשמור על שליטה בקומיקאים הצעירים שטיפח, והציר הטלנובלי במערכת היחסים בין חמי, הבן מיכאל ושלי בת זוגו הצעירה של חמי (דר זוזובסקי). לצד כל הקריצות הנוסטלגיות, שני הצירים האלה עשויים בשיוף אמריקאי שמחליף את היומרה האותנטית בפאן טלוויזיוני סוחף. מיכאל חוזר לארץ לאחר מות אביו המאמץ, ועובר לגור בדירה של אביו וזוגתו, כשהחלפות המבטים ביניהם מרמזות על משולש רומנטי בין דורי בסגנון היפים והאמיצים.
גראד מגלם את האנטי-גיבור שהוא נולד לגלם, איש מקומם וכהה, עם מחויבות טוטאלית ליצירה ואפס מחויבות לקרוביו. הוא לא מעורר אהדה אבל כובש את המסך ומצליח לסחוב את הסדרה על גבו בשילוב סוער של עצבים וחיבה. שוויצר מספק הופעה יותר מתונה בתור מוקד ההזדהות הרגשית, אבל הוא יפה מספיק ומנפק מספיק פרצופים עגומים כדי למלא את תפקידו בהצלחה (אותו דבר אפשר לומר על זוזובסקי). בין דמויות המשנה מי שמתבלט אינם הסטנדאפיסטים הצעירים (בגילום שמות עולים כמו איתי זבולון ונועם לוגסי), אלא דווקא צמד בעלי המועדון המתחרה בגילומם של עוז זהבי ואורלי זילברשץ בנאי. זהבי קיבל לוק של מאפיונר פסיכוטי מסרט פשע בניינטיז, ומגלם בחדווה דמות פרועה של מפיק שסוגר עסקאות עם שקית גראס ושורה של קוק.
עסקת החליפין שעשו היוצרים העמידה את הטראש הקליל על פני האיכות העמוקה, ונראה שזאת הייתה ההחלטה הנכונה. זאת לא סדרה מופתית או פורצת דרך, אבל בהחלט יכולה לספק כמה ערבי מיני-בינג' מהנים. תככים רומנטיים משפחתיים, תככי תעשייה וסיפורי "הדרך להצלחה" של הסטנדאפיסטים הצעירים, מעורבבים בתמהיל מהוקצע ונעים לצפייה. על כל אלה מונחת שכבה עבה של נוסטלגיה לשנות התשעים, אלמנט שהרתיע אותי בתחילה אבל מהר מאוד נפלתי בקסמיו.
שני עשורים לתוך שנות האלפיים ברור שאיבדנו משהו מאז אותם שנים, כאילו המציאות איבדה חדות ותנופה והפכה מעומעמת ומפוקחת יותר. ביחס לימינו זאת הייתה תקופה עמוסה בחדשנות יצירתית, חתרנות אמנותית, סקס ופריצת גבולות. תקופה שבה רומן בין גבר בגילו של גראד לאשה בגילה של זוזובסקי התקבל במשיכת כתפיים, שאנשים הקיזו דם על הנייר בלי טיפת אירוניה, שחיי הלילה היו פרועים יותר ונוצצים פחות, והמועדון הכי לוהט בעיר היה חדר אחורי של פיצרייה. הערוץ המסחרי רק הגיע לעולם והתעשייה התחילה להתכונן למהפכה שהוא יביא. העבודה המדויקת של היוצרים על השחזור התקופתי ממש מחזירה את הצופה לאותה תקופה בה הדיובר היה מטונף והבתים היו מלוכלכים, שכיור מלא כוסות קפה וערימות של ספרים היוו תפאורה רומנטית לבוהמיינים בעיני עצמם. אחרי 20 שנה כנראה שהגיע הזמן, ופאנץ' היא הסנונית שמבשרת את הגלגול הנוסטלגי הבא בטלוויזיה הישראלית - רטרו ניינטיז. פייר, התגעגענו.