עונת הסיום של כתום זה השחור החדש יצאה ביום שישי האחרון וקשה להבין מי בדיוק מתרגש ממנה. תראו, לא הרבה צופים שרדו את ששת העונות ששודרו עד כה, וזו בכלל לא אשמתם. לאורך העונות הסדרה שינתה את פניה ואיבדה חלק גדול מקהל המעריצים שלה.
בעונות הראשונות הסדרה סווגה תחת הז'אנר דרמה קומית, ובאמת הצדיקה את זה. היא הייתה דרמטית אבל גם מצחיקה ומרגשת. עם הזמן הסדרה הפכה לאפלה וקשה יותר, ובעונה החמישית הייתה קשה לעיכול במיוחד כשהתמקדה בשלושה ימים של מרד בכלא על פני העונה כולה.
עונת הסיום נפתחת בהצצה לחייה של פייפר מחוץ לכלא, והפרק הראשון כולל רפרנס חמוד לנושא מהפרק הראשון של העונה הראשונה - סקס במקלחת. נושא שהוצג אז כזיכרון למערכת היחסים עם אלכס, ומוצג עכשיו כזיכרון למערכת היחסים עם לארי. הרפרנס הקטן הזה מזכיר שהעונה הזאת באמת הולכת להיות האחרונה, ושאולי יהיה בה ניסיון לסגור יפה את כל קווי העלילה.
פייפר מתקשה להתרגל לחיים שאחרי הכלא, היא גרה אצל אחיה ומשפחתו ההיפית, ונאלצת לעשות דברים שבחיים לא חשבה שתעשה - כמו למלצר במסעדה תאילנדית. אבל לא משנה באילו קשיים נתקלת פייפר, הסדרה דואגת להחזיר אותנו לכלא כדי להראות איפה באמת קשה. האירועים בעונה השישית הותירו את האסירות האהובות שלנו בטראומה, והפרקים הראשונים מראים לנו כמה הכלא שינה אותן. טייסטי ודאיה הן דוגמא מצוינת לזה, איפה דאיה החמודה והרגישה שציירה מנגה יפנית? איפה טייסטי המחויכת שאהבה לרקוד ולצחוק? הן לא פה זה בטוח. אחת הפכה לרוצחת קרת רוח והשנייה לאלימה עם נטיות אובדניות.
כבר בפרק הראשון אסירה אחת מתה, ולמרות שהיא לא הייתה אחת האהובות עלינו ברור שהעונה נבכה יותר ונצחק פחות. אני לא אומרת שהעונות האחרות היו סיטקום לכל המשפחה, אבל הסצנות הקשות לא משאירות מקום לספק. עוד לא הגעתי לחצי העונה וכבר סוהר הכריח את אלכס לבלוע קונדום מלא בסמים, טייסטי ניסתה להתאבד וקטטות אלימות הפכו ממזמן לדבר שבשגרה.
ובאמת, עננת ייאוש מרחפת מעל העונה כולה. נשאלת השאלה האם לאסירות מגיע להיות בכלא, והאם הכלא ממלא את תפקידו כמרכז שיקומי. העונה עוסקת הרבה גם ברשות ההגירה ובגירוש שוהים בלתי חוקיים. עניין שמעסיק כבר תקופה את ארצות הברית כולה יחד עם השאלות מי אמריקאי ומי לא. אנחנו מקבלים הצצה למרכז בו שוהות המועמדות לגירוש, והוא בכלל לא שונה מהכלא, חוץ מהעניין הפעוט שהשוהות שם לא ביצעו פשע.
אלכס ופייפר, שבעונה שעברה התחתנו בטקס מרגש בכלא, נאלצות להסתגל לחיים בנפרד ומערכת היחסים שלהן עומדת במבחן. הן חיות בעולמות שרחוקים שנות אור זה מזה, ועתיד הזוגיות תלוי במאמץ שלהן בלבד.
אבל לא הכל שחור וקודר העונה, יש גם כתום (סליחה על הבדיחה הגרועה). כתום תמיד הייתה סדרה על כוח נשי, כל הגברים שהוצגו בה היו נוכלים, טיפשים ואינטרסנטים, העונה הנוכחית לא שונה בהיבט הזה. נוספת לנו נקודת מבט אחרת, אנחנו נחשפים גם לסוהרות בכלא בתור נשים שאפתניות ואסרטיביות. אחת מהן, אישה צעירה ואפרו אמריקאית, אפילו מקבלת קידום להיות מנהלת הכלא ומנסה לשנות את המצב לטובה.
אנחנו זוכים לטיפת אופטימיות במבט על מערכות היחסים בין האסירות בכלא, למרות כל הזוועות שעברו הן שומרות על החברות ביניהן כערך עליון ולא פעם מסתבכות בגלל זה. גם דמויות שהיו אויבות בעונות הקודמות שמות את העבר בצד ומסתכלות לעבר העתיד שמאחורי הסורגים.
כהרגלה בקודש, כתום מתפזרת על פני סיפורים של הרבה דמויות, לפעמים קשה לעקוב ומעייף אבל זה לא דבר חדש. הדמויות הקיימות מקבלות עומק ועוטות רבדים נוספים לאורך הפרקים, אסירות שהכרנו כבר בעונות הראשונות מוצגות פתאום באור שונה ואנחנו לומדים עוד ועוד פרטים על החיים שלהן ועל הנסיבות שהביאו אותן לכלא ליצ'פילד.
קונפליקטים שעמדו במרכז פרקים שלמים מקבלים פתרון שנראה מאולץ ולא אמין. למשל, מדיסון ("באדינטון") שהטרידה את אלכס מועברת לכלא אחר ולא מהווה יותר איום, הסוהר הלמן שהכריח את אלכס למכור סמים יורד ממנה אחרי שסוהרת אחרת ופחות מזיקה גורמת לאלכס לעבוד בשבילה. "אלוהים פאקינג אוהב אותי", אמרה אלכס כשדברים התחילו להסתדר לטובתה, אבל אני חושבת שג'נג'י כהן (יוצרת הסדרה) פאקינג אוהבת אותה.
בשורה התחתונה, עושה רושם שהעונת הסיום של כתום היא אחת העצובות והאפלות שידעה הסדרה. העונה לא מביאה איתה בשורה חדשה, אבל בהחלט מסקרן לראות מה יהיה בהמשך ומה יעלה בגורל הדמויות. אחרי 7 שנים מגיע קלוז'ר טוב לסדרה שהפכה את נטפליקס לענקית הסטרימינג שהיא ואותנו למי שאנחנו.