לא כל הבדיחות בפרק פתיחת עונת הקאמבק של "וויל וגרייס" (שתשודר בישראל בפרטנר TV), שנקרא בפשטות "11 שנים מאוחר יותר", מצחיקות. אם לדייק, הרגע היחיד בו צחקתי בקול הגיע ממש בתחילת הפרק, כשוויל וגרייס משחקים במשחק הניחושים - המשחק הזה בו מצמידים את הסמארטפון לראש ומתארים אחד לשני שמות של סלבס, ועל הדרך מסתלבטים על כל העולם - החל ממלאניה טראמפ ועד ג'יידה פינקט סמית (מושא בדיחות קבוע של הקהילה בארצות הברית). הסצנה הקצרה הזאת עובדת כי היא נשענת על שני הדברים שהסדרה תמיד הצטיינה בהם: תזמון קומי מחודד ואבחנות חדות לגבי תרבות הפופ.
איך בכלל מחזירים לחיים סדרת קאלט לאחר יותר מעשור מבלי לפקשש לגמרי? יוצרי הסדרה, שחזרה פלוס מינוס בהרכב המקורי שלה, החליטו להקל על הצופים בעזרת סצנה קצרה בה קארן (אהובת המעריצים מייגן מולאלי) מתעוררת מספק חלום בהקיץ/ספק אוברדוז של כדורים ומבקשת שיעדכנו אותה בכל מה שקרה לאחרונה. כך גם גילינו שהסוף המקורי של הסדרה לא רלוונטי - כיום, וויל וגרייס גרים יחד וסטאן עדיין חי. ככה, בשלוש וחצי דקות, חזרה לתפקוד מלא אחת הסדרות הכי מצליחות, מפורגנות ואהובות של תחילת שנות האלפיים. אבל האם זה היה הכרחי?
גילוי נאות: "וויל וגרייס" הייתה הסדרה האהובה עליי בסיבוב הראשון שלה. לא הסיטקום האהוב עליי, לא הסדרה שאהבתי יותר מ"חברים" ולא הסדרה שראיתי הכי הרבה פעמים. פשוט הסדרה שהכי אהבתי. קומדיית חברים שכיף לצפות בה, ואז לצפות בה שוב, ואז לצטט, ולדבר עליה עם חברים (קרי: לקרוא עליה בפורומים באינטרנט), ואז להתבאס קשות כשהיא הגיעה לסוף דרכה בשנת 2006. לא כי זה היה סוף מפואר, ממש לא. אחרי 8 עונות, 16 פרסי אמי ויותר ממאה איי ליסטרים שהגיעו להתארח, בעונה השמינית עייפות החומר הורגשה בכל פאנץ' ותו גבוה בצורה לא הגיונית שבקע מהגרון של קארן.
אפילו הכימיה המפורסמת בין ארבעת כוכבי הסדרה - אריק מקורמק (וויל), דברה מסינג (גרייס), שון הייז (ג'ק) ומייגן מולאלי (קארן), כבר הלכה לאיבוד. בפרק סיום הסדרה (בעל השם המקורי "הסוף") היוצרים אפילו חטאו בחטא הסופים הגדול מכולם - קפיצה לעתיד שנועדה להראות שאת הסיפור הזה הם כבר סגרו. וויל וגרייס, שניהם בזוגיות מונוגמית, נמצאים בנתק של שנים ארוכות רק כדי להיפגש במקרה אחרי שהילדים של שניהם (ליילה ובן) מתאהבים במקרה כאשר הם מכירים בקולג'.
ולמרות כל המצוין לעיל, ההודעה על חזרתה של הסדרה לעונה חדשה, 11 שנים אחרי שירדה משידור, לא הפתיעה אף אחד. ראשית, כי בלוח השידורים של שנת 2017 החוק אומר שאם הייתה לך אי פעם סדרה על המסך יש סיכוי יותר מסביר שיקראו לך לחזור. שנית, בשונה מהרבה כוכבי סיטקומים מאותו הדור ("חברים", "סיינפלד"), היחסים בין כוכבי הסדרה נשמרו על אש קטנה לאורך כל השנים בלי שום שמועות על שנאה גדולה. ולסיום, כמובן, הדבר החשוב מכולם: כסף. למרות שאף אחד מהרביעייה (נתעלם מתכנית האירוח של מייגן מולאלי) לא באמת התבזה מאז ירידת הסדרה, אף אחד מהשחקנים לא הצליח להתקרב להישגים של "וויל וגרייס" ועד היום הם מזוהים לחלוטין עם דמויותיהם בסדרה. אז עכשיו, כשהם עוד בגיל שזה רק קצת פתטי וזה יכול לסגור פנסיה גם לנכדים - איזו סיבה יש להם שלא להתאחד?
על פי הפרק הראשון לעונה, יש להתייחס לריבוט של "וויל וגרייס" בחשדנות, כמו שגם נדרשת מידה רבה של סלחנות. "וויל וגרייס" הייתה רגילה להיות הילדה החצופה של המיינסטרים האמריקאי, עם בדיחות בוטות על סקס, סמים ומהגרים (ורצוי במקביל). המעריצים השרופים שלה חיכו לה כל שבוע כדי לקבל לווריד מנה גדושה של ליברליות וקאמפיות שאפשר היה למצוא רק בכבלים. העולם שהיא חזרה אליו שונה בתכלית - דמויות גאות יש בכל פינה על המסך; בין אם ברשתות הגדולות ("החץ") או בשירותי הסטרימינג ("SENSE8"), ויותר מזה, הגייז שעל המסך כבר מזמן פרצו את גבולות דמות עורך הדין החתיך וההטרו-נורמטיבי. מאורה פפרמן של ג'פרי טמבור ב"טרנספרנט" זוכה באמי על גילום אישה טרנסג'נדרית יהודייה שמגלה את עצמה בעשור השביעי לחייה, בעוד שרופול הוא נכון לעכשיו כוכבת הריאליטי הכי גדולה על המסך. אז איך נגיד את זה בנימוס? "וויל וגרייס" מרגישה פתאום כמו סדרה שמרנית. מאוד.
זכות הקיום של "וויל וגרייס" כסדרה בשנת 2017 נובעת מכך שמאז ומעולם היא הייתה סדרה שניזונה מהעולם סביבה (כאמור, בעיקר מתרבות הפופ) ולא התבססה על איפיוני דמות מוקצנים (מה קורה פיבי בופה?). ולכן השינויים החברתיים שחלו, בין אם זה גריינדר או בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, פשוט זעקו לה לחזור. הציבור האמריקאי עשה סיבוב של 180 מעלות מאז שבחר בברק אובמה לנשיא ארצות הברית, ו-וויל, גרייס, קארן וג'ק רוצים להחזיר את אותו ציבור קצת אחורה למקום קצת יותר נאור.
בפרק הראשון של העונה אנחנו מגלים שקארן (מינוס שלי מוריסון, שסרבה לחזור לתפקיד רוזריו ושברה לנו את הלב) הפכה לחברה קרובה של מלאניה טראמפ - חיבור גאוני, שכן שתיהן נשים עשירות, משועממות וחסרות כל מצפן מוסרי שחיות עם גברים דוחים - והיא מסדרת לגרייס עבודה בעיצוב מחדש של החדר הסגלגל; וויל ממשיך להיות חרמן וטרחן ברמה מוגזמת והוא מנהל מערכת יחסים מעוותת עם חבר פרלמנט שמתנגד לאקטיביזם סביבתי. וג'ק? הוא עדיין "רק ג'ק", וממשיך להיות החוליה החלשה הבולטת של הפרק.
וכך יצא שלמרות זכות הקיום שדיברנו עליה מקודם, פרק הקאמבק של "וויל וגרייס" היה עסוק בעיקר בניסיון להוכיח - להוכיח שהיא עדיין רלוונטית, להוכיח שיש עוד מקום לסיטוקמים עם צחוקים מוקלטים בטלוויזיה שלנו (ונתוני הרייטינג של הפרק הראשון מראים שמאוד), להוכיח שהכימיה בין כוכביה לא הלכה לאיבוד ושהם עדיין נראים טוב למרות שנראה כאילו קנו מזרקי בוטוקס בשתיים במאה ועוד ועוד.
האם היא הצליחה? אפשר לומר ש-80% כן. יש לפנינו עוד 15 פרקים בעונה הנוכחית ועוד עונה שלמה שהסדרה חודשה אליה, כך שכדאי מאוד שמוצ'ניק וקוהאן, היוצרים, יתחילו לחשוב על איך הם בוראים את עצמם מחדש. רבקה מיכאלי סיפרה לא מזמן בתכנית "הסטנדאפיסטיות" שבגילה היא ויתרה מזמן על בדיחות מז'אנר "בעלי ואני" כי היא מבינה שהיא כבר לא בגיל. בגילה עדיף שתתמקד בבדיחות על נסיגת סידן וחברים מתים. ולמרות זאת - כל מי ששמע את מיכאלי לאחרונה יודע עד כמה היא קורעת מצחוק. כך, על אותו משקל, כדאי שגם "וויל וגרייס" תתאים את עצמה לגילה ולא תנסה לשחזר את העבר המפואר שלה. הפרקים הבאים שלה צריכים לעסוק בהתמודדות של וויל וג'ק בכך שהם כבר מזמן לא "10" בסולם החתיכות אלא יותר "6", בניסיון של קארן למצוא חברה טובה במקום רוזריו ובתקווה של גרייס להפוך לאדם בפני עצמה גם בלי וויל. אם היא תלך בדרך הזאת - אנחנו עומדים לפני מסע מוצלח למדי.