איזה קשה זה לכתוב המשך למאסטרפיס. רק תשאלו את דנה אידיסיס, יוצרת "על הספקטרום" - לא רק הסדרה הישראלית הטובה ביותר של העשור הקודם, אולי אפילו בכל הזמנים - או את טליה, גיבורת סדרת הקאמבק שלה "ברלין בלוז". טליה כתבה ספר מצליח בהשראת אחיה בעל ההפרעות הנפשיות, ובזמן שניסתה לשחזר את ההצלחה היא הגיעה עד ברלין וגם קצת הלכה לאיבוד. לאידיסיס, שכתבה את "על הספקטרום" בהשראת אחיה שעל הספקטרום, קרה אותו הדבר בדיוק.
"ברלין בלוז" של yes, שכל ששת פרקיה זמינים בבת אחת, נוצרה על ידי אידיסיס ואיתמר רוטשילד - שחקן ("הד קולך"), מוזיקאי ובן זוגה בחיים האמיתיים. בקיץ 2018 הם עברו לברלין, שם אידיסיס תכננה לכתוב את העונה השנייה של "על הספקטרום" שלימים לא תבשיל. היא התחילה לכתוב על מה שקורה להם, רוטשילד הצטרף, וכעת אפילו מגלם בסדרה את יונה, מקבילו הבדיוני. את טליה מגלמת שירה נאור ("תאג"ד"), על הבימוי אמון רם נהרי, ואת ההצגה גונבת אמלין קינן בתפקיד הילדה רני.
הרילוקיישן של טליה, יונה ורני נובע מהמקצוע הייחודי למדי של האבא - לא הייטקיסט, לא דיפלומט, לא סוכן מוסד, אלא נגן אבוב. הוא משתלב מקצועית וחברתית בתזמורת הברלינאית, היא יושבת מול מסמך וורד ריק בבתי קפה שונים. ברור להם, למשל, שטליה היא זאת שתאסוף בכל יום את רני מהגן. מה שפחות ברור להם הוא מה הגננת רוצה מהם, כי היא מדברת רק גרמנית וטליה לא שולטת בשפה. אלה תנאי פתיחה שכבר ראינו והכרנו, ו"ברלין בלוז" אכן נופלת לא פעם לשבלונות של סדרה על זוגיות. אבל לצורך העניין, וזה לא ספוילר, בשום שלב טליה או יונה לא בוגדים. בדיוק כמו שהיא נופלת לפעמים גם לשבלונות של סדרה על זרות וגזענות, אבל בשום שלב לא מאכילה את הצופים שלה בכפית.
למרות ההתרחשות בברלין - והצילומים בבודפשט - "ברלין בלוז" היא עדיין סדרה תל אביבית. הפוזה, נושאי השיחה, הפטפטנות הכללית, הציפרלקס. מהסיבות האלה קשה להתחבר אליה במבט ראשון וזהיר, כי ניכר שהיא פונה לבועה מאוד ספציפית. הצופים שלא נסחפו אחרי "הטבח" ו"קורדרוי" ההיפר-תל אביביות עשויים להזדהות עם טליה ויונה, שמגיעים באחד הפרקים לספא ומגלים שכולם סביבם נודיסטים. אבל על אף שהיא דורשת רגע, היא לגמרי שווה אותו. ב"ברלין בלוז" יש הכל חוץ מהאדרה של סצינת הרילוקיישן, והיא לפעמים אפילו לועגת לה ("דיור מוגן לצעירים") ולכל הצעירים שם שממש במקרה בדיוק נמצאים בין עבודות.
את יתר הישראלים בברלין, ואלה שנשארו בארץ, מגלם קאסט ורסטילי של שחקני משנה נפלאים: לאורה ריבלין, תמיר בר, אליענה בקייר בתפקיד קאמבק, מאיר סוויסה, נעמה שפירא, אורי "דודו פארוק" קומאי, אסף הראל והקומיקאי עידו קציר, בן הזוג של שירה נאור בחיים האמיתיים. הטובה מכולם, כרגיל, היא ריבלין בתור אמו של יונה שמגיעה לבקר אותו - ואותו בלבד, לא את אף אחד מהנאצים. איכשהו היא מצליחה לתת תצוגת משחק מדהימה אפילו כשרק שומעים אותה מבעד לטלפון. המפתיע מכולם הוא קומאי-פארוק, בתור אחיה של טליה והדרך של אידיסיס לשלב כאן קצת מ"על הספקטרום". לשם שינוי הוא לא נודניק, וממש כמו בפעם הקודמת גם כאן היא מצליחה לכתוב את התפקידים האלה בלי שיהיו פוגעניים.
לרגע אחד קטן, כשריבלין מבקרת בברלין בזמן שיש טילים בארץ, "ברלין בלוז" מרגישה נבואית. אבל שנייה אחר כך נזכרים שהבחירה הזאת דווקא הייתה הכי מתבקשת - גם אם זה מאלץ את הסדרה להוסיף הבהרת "צולם לפני 7 באוקטובר" וכתובית "אזעקה מוקלטת" בפרק שמתרחש כולו בישראל. תמיד היו וכנראה שתמיד יהיו טילים, תמיד היה וכנראה שתמיד יהיה יחס טעון בין אנשי הרילוקיישן לבין הגרמנים. וכן, תמיד היו וכנראה שתמיד יהיו סדרות על זוגות שדווקא כשיש להם אחד את השנייה הם הולכים ומתרחקים. יחד עם פרק הסיום, אלה הופכים את "ברלין בלוז" לסדרה די מעגלית. לא שזה מונע מכתוביות הסיום לעלות בזמן שהצופה מרגיש שהסדרה הייתה קצרה מדי, שרק בא לו עוד. וזה כבר מקרה נדיר בטלוויזיה המקומית.