איפה: נטפליקס
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשבעה פרקים
המלצת tvbee: לצפות, אבל עם רמקולים טובים
לראפרים יש בעיה עם ריאליטי מוזיקלי, והאמת, לריאליטי המוזיקלי יש בעיה עם ראפרים. תחרויות שירה בסגנון "כוכב נולד" מעולם לא ידעו איך להתמודד עם הז'אנר הבועט, וככל שהפופולריות שלו צומחת, כך גדל הדיסוננס בין זמרים שמגיעים לגמר לבין מה שאנשים שומעים בספוטיפיי. סיימון קאוול אולי יודע לזהות כוכבים, אבל בכל הנוגע להיפ הופ הוא לא יזהה ראפ מוצלח גם אם הוא ירק לו בפנים. כך הראפרים נדחקו הצידה, נשארו כקוריוז במקרה הטוב ובדיחה במקרה הרע, ופנו לגרוף צפיות ביוטיוב במקום לנצח את הריאליטי הגדול הבא.
בנטפליקס החליטו לתת מענה לפער הזה עם ריאליטי חדש שמיועד אך ורק לראפרים. "זורמים" (תרגום חמוד ל-"Rhythm + Flow") הוא ריאליטי ראפ בן עשרה פרקים בהובלת קארדי בי, צ'אנס דה ראפר ו-T.I, שלושה ראפרים רלוונטיים במיוחד, כבר הפתעה טובה בתחום שלרוב שמור לכוכבי עבר. הבחירה בשופטים האלו היתה אמנם רמז לעדכניות וההשקעה הכספית הגדולה בתוכנית, אבל ספק אם גם הם ידעו עד כמה ריאליטי הראפ הגדול הראשון יהיה כל כך מוצלח ומבדר.
"זורמים" מצליחה להתנהל על קו מאוד עדין שבין בידור לתוצר שמכבד את התרבות בה הוא מתעסק. היו כל כך הרבה דברים שיכלו להשתבש ולהפוך את זה לתחרות ראפ מסורבלת, נצלנית ומביכה, אבל במקום זה נטפליקס הצליחו להנפיק תוצר מהנה, מתוחכם ומלא אהבה למוזיקה שעליה הוא בנוי. מעבר לשלושת השופטים המכובדים, גם האורחים האחרים בתוכנית הם דמויות מכובדות בעולם ההיפ הופ (מדמויות אנדרגראונד אהובות כמו רוייס דה 59 וניפסי האסל ז"ל ועד לכוכבים כמו אנדרסון פאאק וסנופ דוג) ונראה שכל מי שמעורב בתוכנית בכל רמה רוצה לראות אותה מרימה את התרבות.
אבל ההצלחה הגדולה ביותר של מתבטאת דווקא בנקודות חולשה של תוכניות רבות, המתמודדים. כולם ראפרים בדרגות טרום הצלחה שונות, מעטים מאוד מוכרים ליודעי חן (למשל הראפר הלהט"בי Cakes da killa שאף הופיע בארץ לפני כשנתיים), וכמעט כולם בעלי פוטנציאל להיות כוכבים. מעבר לסיפורי חיים מגוונים, לדמויות צבעוניות, לטלוויזיה טובה - וכל הדברים האלו בהחלט שם - הם פשוט עושים ראפ טוב, והעובדה הזו לבדה מעלה את התוכנית מריאליטי שירה נוסף למשהו שאשכרה יכול לייצר כוכבים. אני בינתיים שם את הכסף שלי על לונדון בי.
זה לא שהיא נטולת בעיות, אבל זורמים מצליחה להתעלות גם על האריזה האמריקאית הנוצצת, על נטייה לדרמטיזציה של ז'אנר הריאליטי ועל קשקושי הגאווה העצמית של צ'אנס דה ראפר. הבחירה לשחרר את התוכנית במקבצים של מספר פרקים לאורך שלושה שבועות מאזנת היטב בין הצורך לבינג' והצורך למתח, התחרות מצליחה להישאר מגוונת בעזרת נושאים שונים לכל פרק (באטלים, צילום קליפ, שיתופי פעולה ועוד) וקארדי בי ממשיכה להיות הכוכבת הכי מבדרת גם על מסך הנטפליקס שלכם. בקיצור, כיף גדול.
למעשה, הבעיה הגדולה ביותר בתוכנית קיימת אך ורק עבור הצופים הישראלים, וזה זמן טוב לדבר על בעיה חמורה בנטפליקס. התרגום לעברית של שירות הסטרימינג מעולם לא התבלט לטובה, ואפשר להניח שחלק מזה נוגע בצורך לתרגם במהירות תכנים רבים מדי, אבל בכל הנוגע להיפ הופ, נטפליקס פשוט לא יודעים מה הם עושים.
זה קשה לתרגם קטעי ראפ באופן נאמן, תאמינו לי שניסיתי, אז לא אתקטנן על שורות ומשחקי מילים שנרצחים במעבר לעברית, אבל כשמתרגם בוחר למשל לתרגם את שמותיהם של הראפרים קיו טיפ וסקולבוי (הכירו את מקל אוזניים וילד בית ספר) זה מרגיש כאילו אנחנו צופים ברשות השידור. וזה עוד מבלי לדבר על ניסיונות מביכים לתרגם סלנג. יעשו טוב במשרדי התרגום של נטפליקס אם בפעם הבאה יתייעצו עם איזה ראפר, או לפחות ילמדו טיפה, ממש טיפה, על התחום אותו הם מתרגמים.