ב-2013, עלתה למסך אחת הסדרות הטובות ביותר של העשור הקודם (ולא, לא מדובר בהגזמה), "פליז לייק מי" (או בשמה הישראלי שלא ממש תפס, "קבלו אותי"). בימיה הראשונים הייתה הסדרה מוכרת בעיקר לתושבי אוסטרליה, אבל לא עבר זמן רב עד שרשתות השידור ברחבי העולם זיהו את הפוטנציאל: מאז, היא הופצה גם בנטפליקס, שם זמינים כל פרקיה הנפלאים לצפייה עד היום. אחרי הסיום הטראגי של העונה הרביעית והאחרונה, מעריצי ג'וש תומאס - היוצר והכותב של הסדרה וגם השחקן הראשי - נשארו צמאים לתוכן הכה ספציפי שהוא סיפק: בדיאלוגים אותנטיים, קולחים ואף גסים, "פליז לייק מי" הצליחה לזקק שאלות על הקיום האנושי ולשרטט דיוקנאות מציאותיים עד כאב של אנשים מורכבים, מעורערים נפשית ולא בהכרח מוסריים. היא לא התביישה להסתכל למוות בעיניים ולהתמקד דווקא בצדדים הפחות רומנטיים של האבל.
ב-2020, חובביו של תומאס יכולים היו לנשום לרווחה, כשעלתה למסך הסדרה החדשה שלו - "הכל יהיה בסדר" - שהגיעה כעת גם למסך בישראל. שלא כמו יוצרים שמשתדלים לשלוף מגוון טריקים מהכובע לאורך השנים (מעריצי מיקיילה קול, למשל, התפלאו לגלות שאחרי הקומדיה המטורללת "מסטיק" היא יצרה את "להרוס אותך", סדרת דרמה קשה לצפייה שעוסקת בתקיפה מינית) - תומאס נשאר נאמן למקורות. "הכל יהיה בסדר" מזכירה את "פליז לייק מי", הן בסגנון התסריטאי, הן בנושאים בהם היא נוברת והן באופן הישיר והבועט בו היא בוחרת לבחון אותם.
אבל על כך נדבר בהמשך. לפני הכל, חשוב לציין שהסדרה השנייה של תומאס מציגה את אותה הדמות הראשית שהופיעה בקודמתה. מעבר לפרטים יבשים כמו שם, גיל, מקצוע ומצב משפחתי - ניקולס בגילומו של תומאס מ"הכל יהיה בסדר" הוא בעצם ג'וש בגילומו מ"פליז לייק מי", ושניהם ככל הנראה מייצגים גרסאות של תומאס כפי שהוא בחיים האמיתיים. עבור מי שלא צפה ב"פליז לייק מי", העובדה הזו כנראה לא תשנה דבר - אבל מי שכבר בקיא בעבודתו של תומאס יגלה שהניואנסים השפתיים, הגופניים והרגשיים - קטנים כגדולים - זהים בשניהם כמעט לחלוטין. זה הופך את הצפייה למשונה מאוד, שכן נוצר קושי בלתי נמנע למקם את ג'וש (הדמות) בחיים אחרים לחלוטין. סיפוריה הסוחפים של "הכל יהיה בסדר" - יחד עם הרצון לשפוט אותה כסדרה בפני עצמה, למרות זהות הגיבור הראשי - מגמדים מעט את הבעיה הזו, אבל היא ממשיכה להעיק לאורך הפרקים.
"הכל יהיה בסדר" עוקבת אחר ניקולס, בחור אוסטרלי בשנות העשרים לחייו שנמצא בביקור אצל משפחתו בארה"ב. במסגרת דייט עם אלכס - שהוא גם הסצנה הראשונה בסדרה - הוא חושף את סיפור חייו הלא שגרתי: אביו דארן בגד באימו והכניס אישה אמריקאית להיריון; כשהתברר כי הילדה שנולדה מאובחנת עם אוטיזם, התבטלה חובתו המוסרית לאשתו והוא החליט להישאר בארה"ב, שם הביא עם אותה אמריקאית ילדה משותפת נוספת. אמן של הילדות מתה לפני שנים, וכך הן נשארו עם האב - שלמעשה זנח לטובתן את בנו הבכור.
בדיוק כשניקולס עומד לחזור לחייו האמיתיים בארה"ב, אביו מבשר לו את הבשורה הקשה - הוא חולה בסרטן בשלב מתקדם ועומד למות בקרוב. כאן מגיעה נקודת התורפה של הפרק: ההלם הקל של ניקולס, המאופק להחריד ביחס לחדשות האיומות שכעת נחתו עליו. בכל מקרה, ניקולס מתעשת ומיד מציע את עצמו לתפקיד האפוטרופוס של אחיותיו למחצה, מטילדה בת ה-17 וג'נבייב בת ה-14. במהלך הפרק הראשון והמעט קיטשי מדי, שאורכו יותר מכפליים משאר פרקי הסדרה, חלה קפיצת זמן ללווייתו של דארן; משם והלאה, הסדרה מתרכזת בקורותיהם של השלושה לאחר מותו. והחיים ממשיכים גם ללא כל קשר אליו: ניקולס מנווט את דרכו במערכת היחסים עם אלכס, בחור נחמד וממורמר הרבה פחות ממנו; טילדה עושה מאמצים כדי לאמץ את אורחות החיים של בני גילה, שכוללים כמובן סקס ואלכוהול; ג'נבייב עושה את כל מה שנערה מתבגרת עושה, ויחד עם חברתה בארב היא נגררת אחרי הכריזמה הבלתי נגמרת של טלולה, הצלע הפרועה של החבורה.
כמו "פליז לייק מי", "הכל יהיה בסדר" מתאפיינת גם היא בגישה החסומה רגשית והבלתי-ניתנת-להפריע של הדמות הראשית, ובציניות ראוותנית עד מעוררת אי נוחות של ממש (במובן הטוב של אי נוחות). תומאס ממשיך לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו ולעסוק באנשים שמרוכזים בעצמם: הוא זוחל אל מחילות המחשבה המכוערות, הבלתי רצויות או הנסתרות ביותר של האדם, ועושה זאת בכנות בלתי מתפשרת. בחירות אמנותיות מ"פליז לייק מי" גם הן מופיעות שוב בשינוי אדרת: גם "פליז לייק מי" נפתחה בדייט, וגם היא הציגה סצנה בה חדשות קשות נמסרות תוך כדי אכילת מטעמים. תומאס מתאפיין ביצירת סיטואציות דחוסות. על כן, כמות הלוקיישנים מצומצמת מאוד, ורוב רובן של הסצנות מצולמות בבית; התוצאה היא קפסולות אינטנסיביות שנמתחות לאורך פרקים שלמים. הכלום שקורה בין ארבעת הקירות מכיל בתוכו את כל דקויות הקיום הטיפשיות ביותר (לכאורה) - כמו התהייה איך נראה חור תחת או הניסיון לעשות רושם ראשוני מוצלח - שהן הלחם וחמאה של היוצר המוכשר.
נראה שזו המומחיות הגדולה ביותר של תומאס: לייצר קרינג' טלוויזיוני מופתי. הוא מצטיין בכתיבת דיאלוגים שמציבים את הלוקחים בהם חלק באי נעימות מינורית-אך-תהומית, או בשמם השני - תענוג לצפייה. כך, למשל, ניקולס מודה שהשמלה שבחרה ג'נבייב ללווית אביהם נראית כמו "השמלה שהוא חשב שבנות רוצות לאבד בה את בתוליהן". או, נניח, הוא מתעמת איתה ועם חברותיה הטינאייג'ריות ש"התמסטלו" מכדורים, רק כדי לגרום להן להודות שכן אחת מהן בעצם זייפה את היותה מסוממת. בסצנה אחרת, ניקולס שובר את הזרת ובדיוק מקבל שיחה חשובה מהמורה של טילדה; כשהוא מבהיר שעליו לנתק השיחה רק מסתרבלת יותר והוא ממשיך להתאפק שלא לצעוק מכאב.
למרבה המזל, הצ'ארם של תומאס איננו היחיד שמחזיק את הסדרה, והוא מקדיש מחשבה רבה גם לדמויות שמסביבו. את טילדה מגלמת קיילה קרומר, האוטיסטית הראשונה שאי פעם גילמה אוטיסטית בתפקיד ראשי בטלוויזיה; הקרבה של קרומר לבעיות בהן דשה הנערה בגילומה מאפשרת אמינות שיא (והליהוק שלה לתפקיד מקדם שינוי חברתי בתעשייה, אבל זו כבר שיחה ליום אחר). את ג'נבייב החכמה והזעופה מגלמת בכישרון רב מייב פרס, שהייתה עוד נערה צעירה כשצולמה הסדרה. גם דמויות המשנה הן מופת של אפיון - דוגמת טלולה, החברה הפרובוקטיבית והטראבל-מייקרית של ג'נבייב.
האם "הכל יהיה בסדר" מגיעה לרף של קודמתה? ככל הנראה לא, בעיקר בגלל שהיא מציגה גיבור ראשי ממוחזר, ומכיוון שהעיסוק שלה במוות פחות חתרני ויותר קונסרבטיבי. מצד שני, יכול מאוד להיות שהרף שהציב לעצמו תומאס פשוט מאוד גבוה מדי. בסך הכל, ולמרות הגמגום היחסי של הפרק הראשון, "הכל יהיה בסדר" היא תצוגת תכלית נהדרת וכואבת של מבוכה, אגואיזם, אשמה ואהבה.