בשבועות האחרונים רץ ברשת תיעוד של חתונה חרדית. החתונה התקיימה באולם ענק, ורוב רובם של המוזמנים היו גברים. במרכז הרחבה עמדה אישה אחת, לבושה בשמלת כלה ומכוסה לחלוטין בכיסוי פנים, מעין הינומה אטומה. השמלה הארוכה הסתירה את כולה - לא ניתן היה לראות אפילו לא את כפות ידיה, ובוודאי שלא את פניה. היא הייתה מחוברת ברצועת בד לבנה לגבר בלבוש חרדי. השמחה הייתה רבה בהיכל הענק, האורחים קפצו ורקדו כאיש אחד, אבל בעיניי החילוניות והחיצוניות התיעוד הזה מזעזע במיוחד; הכיסוי המלא של הכלה עורר בי תחושות של החפצה ודיכוי, הרצועה העלתה אסוציאציה לרצועה של בעל חיים, האירוע כולו נתפס כמו טקס עצוב מימי קדם ולא כאירוע שמתרחש תדיר במאה העשרים ואחת. ברור לגמרי שהרבה מזה נובע מתוך בורות וחוסר היכרות, אבל התיעוד הזה לא עוזב את מחשבותיי.
אחת לתקופה עולה לשיח הציבורי החילוני נושא הנישואים בחברה החרדית. לרוב הדיון מגיע ממרחק; מתיעודים קצרים של כמה שניות שמופצים ברשתות החברתיות, ממאמרים שמספרים אודות בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. הציבור החילוני והציבור החרדי אמנם מתקיימים בסמיכות גיאוגרפית, אבל קשה לחשוב על פער תרבותי גדול יותר בין שתי אוכלוסיות. את הפער הזה מנסה הסרט "ליל כלולות" לצמצם. הסרט הדוקומנטרי, שמועמד לפרס אופיר לסרט תיעודי קצר וששודר אמש ב-yes (וזמין כעת ב-yes VOD), מספק הצצה מחור המנעול לאחת המסורות המסקרנות והמשמעותיות ביותר של חלקים גדולים בחברה החרדית: ליל הנישואים.
קירות ארנה רועדים במצווה טאנץ של הרבי מבעלזא בחתונת נכדו השמיני pic.twitter.com/T20vgdgju1
לאורך 60 דקות מרכיבה הבמאית, רחל אליצור החרדית, תצרף. חתיכות הפאזל הן עדויות בגוף ראשון, נשים חרדיות וגברים חרדים שמספרים באומץ, בקולם, על ליל הכלולות שלהם. הם לא נחשפים בפניהם ושמותיהם בדויים, אך רגשותיהם וחוויותיהם אמיתיים בהחלט, וחושפים הצצה לקרביים של הערב הכה טעון הזה. הסרט מתאר כמה זוויות שונות ליום המתוח; הדוברים מתארים את ההכנה לקראת האירוע, את החתונה עצמה, את החששות, מספרים על חדר הייחוד הטראומטי ועל הלילה המשותף הראשון שלהם יחד. הם חושפים בכנות את הבורות ואת החוויות הקשות, ומעריכים אותן מחדש ממרחק הזמן שעבר. הם נזכרים בעצות הבעייתיות שקיבלו מקרוביהם לפני הנישואין; נעמה, למשל, לא הסתדרה עם השידוך שלה ופנתה לאביה לעזרה, אך הוא הודיע לה ש"לא עוזבים שידוך" והיא עשתה כדבריו. חתן נוסף התקשר להורים וביקש לבטל את כל העסק, כי "חבל שנתגרש אחר כך", אבל אימו השיבה ששמלת הכלה כבר נרכשה – והוא התרצה והסכים להתחתן. אחר קיבל הנחיה מאביו לדרוך על כלתו כדי שהיא תהיה משועבדת לפניו ותעשה כרצונו כל החיים.
אמנם הסרט מורכב מעשרות עדויות שונות של אנשים שונים בתכלית, מאזורים שונים בארץ ומגילאים שונים, אבל התמונה המתקבלת מכל הסיפורים ברורה: ליל הכלולות החרדי הינו אירוע טראומטי מאין כמוהו, לכל הצדדים המעורבים. ברוב העדויות ניכר כי החלק הטראומטי ביותר הינו המפגש המיני הראשוני והבתולי, שכן הצעירים והצעירות הללו מעולם לא חוו אף אינטראקציה מינית עם בן המין השני. הם מקבלים עצות מיניות בעייתיות שמובילות אותם לרגע האמת כשהם חסרי מושג, תועים ומבולבלים; ההדרכה היחידה שהם מקבלים היא ממדריכי כלות וחתנים טכניים - שהיא מינימלית במקרה הרע והרסנית במקרה הרע יותר. זהירות – טריגר אונס בפסקה הבאה.
נפתלי, למשל, נזכר בסרט שהוא לא הבין כיצד תינוקות מגיעים לעולם, והיה בטוח שהם מגיעים מהטבור ולא מבין הרגליים. מוטי מבני ברק נבהל מכל הדם שעומד לרדת בעת יחסי המין. מיכל הגיעה לחתונה מבלי לדעת לקראת מה היא הולכת, ובשיעורים שקיבלה לפני החתונה הוסבר לה ש"הגבר ידע מה לעשות", וריקי הונחתה לשכב, הגבר יעשה את העבודה. הבעיה היא שגם לנשים וגם לגברים נאמר לפני כן כי הצד השני כבר ידע מה לעשות, וכך מגיעים שני הצדדים מבולבלים, מאוימים וחסרי ידע. אך זה עוד המקרה הטוב יותר, כאמור. חלק מהחתנים מקבלים הנחיה לסיים עם יחסי המין כמה שיותר מהר, גם אם האישה מתנגדת לכך. לאנוס אותה. עצות אלו מלוות בטיפים נוראיים נוספים כמו להחזיק את ידיה כדי שלא תוכל להתנגד. לא כל הסיפורים הם כאלה, אבל הם בהחלט קיימים.
"ליל כלולות" לא מתחיל עם החתנים והכלות החרדים שמגוללים את סיפורם; הוא נפתח בתיעוד של חבורת שחקנים חילונים וצעירים שמגיעים לאודישן על מנת לגלם את החתנים והכלות, שזהויותיהן בדויות. זאת בחירה מעניינת, כי זה לא סרט רפלקסיבי, כלומר – זה לא סרט שעוסק במהותו בתהליך היצירה הקולנועית.
החלטה זו של אליצור נובעת קודם כל מסיבה טכנית, והיא כי ההסבר לשחקנים הוא גם מעין הסבר לצופים, דרך להדגיש פעם נוספת שהפרצופים המוצגים בקטעי הווידאו הם לא של הדוברים אלא של שחקנים חיצוניים, הוראות הרכבה לפאזל הזה. אבל הבחירה לפתוח את הסרט עם ההסבר לשחקנים – כמו גם סצנות חוזרת ונשנות של תהליך הצילום, של הוראות הבימוי, של שיחותיה של אליצור עם אותם השחקנים, חשיפת המנגנון הקולנועי – הן לא רק הכרח טכני, אלא גם אמירה בפני עצמה: הסרט הזה מכוון לא רק לקהל החרדי, אלא בעיקר לקהל החילוני. הוא נוצר עבורנו. ממש כמו ש"ליל כלולות" מתאר מפגש חרדי ראשון ובתולי עם עולם המיניות, הוא מסמל גם את החשיפה החילונית אל ליל הכלולות החרדי.