"מגה אירוע". ככה בחרו בנטפליקס לתאר את העונה השישית והאחרונה בהחלט של "קוברה קאי" ("Cobra Kai"), אחת מסדרות הדגל שלה, וסביר להניח שגם אחת האחראיות הבלעדיות לעלייה האקספוננציאלית במספר המנויים שלה. וכדי להוכיח לצופים שאכן מדובר באירוע גדול מהחיים, שירות הסטרימינג בחר בצעד מנופח מחשיבות עצמית וחילק את העונה בת 15 הפרקים לשלושה חלקים שווים. עם כל האהבה הגדולה ל"קוברה קאי", הנה תלונה ראשונה: מדובר בשטות גמורה ובחירה תמוהה ביותר. לחלוקה המטרחנת הזו לא היה שום ערך מוסף, וחוץ מניסיון עקר לייצר קליף האנגרים מאולצים - לא היה בדבר הזה שום הגיון, בטח שלא יתרון. ובכל זאת הגענו למרות הכל, גם כדי לנתח וגם כדי להיפרד מסדרת הגילטי פלז'ר האולטימטיבית.
כזכור, החלק הראשון של העונה הסתיים עם תחילת טורניר ה"סקאיי טייקאי" בברצלונה. החלק השני כולו התמקד בטורניר ובקשיים של מיאגי דו, ובפרט של רובי, לנצח בקרבות קריטיים ולהוביל את הדוג'ו לאליפות. גם החלק הזה הסתיים בקליף האנגר מפתיע במיוחד: בזמן קטטה המונית אחד הלוחמים של קוברה קאי מצא את מותו, כשדקר את עצמו בטעות. והחלק השלישי, שכל חמשת פרקיו כבר עלו לנטפליקס, נפתח כשטורניר ה"סקאיי טייקאי" הופסק ובוטל לחלוטין. אבל המזל הגדול הוא שכל התפילות נענו, וטרי סילבר, שחשף את עצמו כבר בחלק הקודם כמי שעומד מאחורי הדוג'ו "דרקון הברזל", מוביל מהלך מניפולטיבי כהרגלו לחידוש הטורניר.
הפעם, ה"סקאיי טייקאי" מתרחש באול ואלי, המגרש הביתי של מיאגי דו, ג'וני דניאל והילדים, מה שעשוי להיות תקוותם האחרונה לזכות באליפות העולם ולהביס את סילבר וקריס אחת ולתמיד. אבל בדרך, כרגיל, מחכות להם כמה וכמה הפתעות.
ובכן, הם עשו זאת שוב. ג'וש הילד, ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג, שלושת יוצריה של "קוברה קאי", לא פספסו גם הפעם. כן, רמות הצ'יזיות והקיטש עלו פלאים, המשחק נותר מוגזם וטלנובלת בני הנוער לא נעצרה כאן. אבל חזרתו לתמונה של טרי סילבר (תומאס איאן גריפית' הנהדר), היא זריקת הרענון האמיתית שהעונה הנוכחית הייתה צריכה. כי סילבר הוא כמו נבל שיצא מהקומיקס, מהסוג שמחפש להזיק לאחרים רק כי אפשר. עם זאת, יש כאן ניסיון אחרון לתת לו איזשהו ממד אנושי וסוג של היגיון לפעולות שלה. אבל זה לא באמת משנה, כי הדבר האחרון ש"קוברה קאי" עשתה היה לספק עומק עלילתי רב שכבות ורבדים פסיכולוגיים. הרעים הם רעים, הטובים הם טובים ויאללה מכות. החלוקה הדיכוטומית הזו, שאחרים רואים בה מעט עצלנית, היא חלק בלתי נפרד מסוד הקסם וההצלחה הפנומנלית של הסדרה. כי לפעמים זה כל מה שהצופה הממוצע רוצה, בתוספת מדודה של אתנחתות קומיות. אבל העונה, משום מה, לא היו יותר מדי כאלה.
העונה השישית של "קוברה קאי" נהדרת, ולא נופלת מקודמותיה ברמת הפאן המטומטם והמטופש שהיא ידעה לספק. אבל לגנותה ייאמר שהיא לא השכילה לנצל את הקליף האנגרים לטובתה. בפרק הפותח של הפעימה השלישית, למשל, אין התייחסות רצינית ללוחם שמצא את מותו באופן מחריד. הטורניר אומנם נקטע ובוטל, אך כבר באותו הפרק הפותח הוא חודש שוב. בלי הרהורים, בלי מחשבות ובלי החלטות הרות גורל. זה דבילי - אפילו בשביל סדרה כמו "קוברה קאי". ככלל, החלק השלישי של העונה הרגיש קצת נמהר על סף המחופף וצפוי, אבל הפרק החותם של הסדרה מצליח לפצות על הכל כולל הכל, ומשכיח את כל הדברים הפחות טובים (והם לא רבים). בגדול, זו ה-עונה של ג'וני לורנס (וויליאם זבקה בתפקיד חייו), האיש שבזכותו הגענו עד הלום. הפרק הסוגר הוא שיר הלל אחד גדול לאחת הדמויות הכי מצחיקות ומגניבות שהמסך הקטן אי פעם אירח, ומעריצי הסדרה יתמוגגו עד דמעות - כי על הדרך "קוברה קאי" עושה גם הרבה כבוד לסדרת סרטי "קראטה קיד" שהביאה אותה עד הלום, עם הגאולה המיוחלת לג'וני ולסגירת מסע הגיבור שלו.
זה לא כל כך נעים לראות דוג'ו סגור, אבל במקרה של "קוברה קאי" זו סגירה ראויה שמגיעה בדיוק בזמן הנכון - רגע לפני שהייתה הופכת באופן רשמי לבדיחה עצובה. כי כמה פעמים אפשר לצפות באנשים בגיל העמידה מרביצים אחד לשני, או דוחקים בבני נוער תמימים להגיע לקצה גבול היכולת שלהם? באופן מפתיע, מרשים ועקבי, היא הצליחה לעשות זאת עם שש עונות מוצלחות ומהנות. סוד ההצלחה של "קוברה קאי" היה סחיטת לימון הנוסטלגיה באופן מדוד, לא בוטה מדי, כזו שמכבדת את המקורות שלה ויודעת מאיפה היא הגיעה - ובעיקר מה היא צריכה לספק. והיא סיפקה את זה ביג טיים: קיטשיות של שנות ה-80, מודרניות של שנות האלפיים, ומונטאז'ים. הרבה מונטאז'ים.