מי שצפה במשך תשע עונות במעלליו של עורך הדין הניו יורקי הארווי ספקטור, שאף פעם לא מפסיד קייס, לא הופתע כנראה כשהסדרה שלו שברה את הרשת לפני שנתיים. "Suits" שודרה בארה"ב באחת מרשתות הכבלים של NBC בין השנים 2011 ל-2019, אבל דווקא 2023 הייתה שנת השיא שלה. היא נחתה בנטפליקס האמריקאי בעידן הפוסט-קורונה כמו הרבה סדרות עתירות פרקים - מ"המשרד" ועד ל"סיינפלד" ו"חברים" - שנקנו לשידורים אינסופיים על מנת למלא בתוכן את יקום הסטרימינג המתהווה, אבל במקום להיות אחת מיני רבות, היא עשתה את מה שהארווי ספקטור עושה טוב מכל אחד אחר: היא הפכה לסדרת הסטרימינג הנצפית של השנה, עם מספר דמיוני של 57 מיליארד שעות צפייה. נתון לא פחות סנסציוני מאשר זה שאחת השחקניות בסדרה תתחתן לימים עם נסיך בריטי אדמוני ותקבל תואר אצולה. כי גם זה קרה ל"Suits" עם מייגן מרקל, שבע עונות בתור העוזרת המשפטית חסרת הביטחון רייצ'ל זאיין, וכיום דוכסית סאסקס ואחת הנשים המפורסמות בעולם.
והאמת היא שסרקזם בריטי בצד, "Suits" חיה מצוין באלמנט שלה, לפחות בשבע מתוך תשע העונות שלה. היא פיצחה את קוד הבינג' עוד לפני שהוא ידע שהוא כזה, עם סדרה אידיאלית לצפייה זוגית (סליחה, "חתונמי"), סקס-אפיל מדוד שעובר גם קהל שמרני, מינון גבוה של מוצלחים ומוצלחות לבושים במיטב החליפות כמובן, אבל גם דמויות שלא מרגישות מנותקות לגמרי מהחיים האמיתיים. כל אחת מהן, כולל הארווי, הייתה רצופת פגמים, שריטות וקטנוניות שקל היה להתחבר אליהן ברוח סדרות עורכי הדין פורצות הדרך של שנות ה-90 - מ"פרקליטי אל.איי" ל"אלי מקביל". השטיקים היו קבועים ומפרק הפתיחה המוצלח, שבו מייק רוס (פטריק אדמס) בעל הזיכרון המושלם, מגיע במקרה לריאיון עבודה אצל הארווי (גבריאל מאכט) ומזוודה עמוסה מריחואנה נשפכת על הרצפה, ל"Suits" היה וייב חמוד-מתוק שקל לזלזל בו כסדרת פיל-גוד טראשית, אבל קל עוד יותר להתמכר אליו בדיוק בשביל זה.
עכשיו היא חוזרת, כלומר מנסה לחזור, עם סדרת הספין-אוף "Suits: לוס אנג'לס" שעלתה השבוע בארה"ב ובמקביל גם כאן ב-yes וב-HOT. ואם לשפוט לפחות על פי שלושת הפרקים הראשונים (מתוך 13) שהועברו לצפייה מוקדמת, למעריצים נכונה אכזבה. או במילים אחרות: ככה זה מרגיש כשמזמינים חליפה של ארמני מעלי אקספרס.
"Suits: לוס אנג'לס" מנסה לייצר את החיקוי המושלם וללכת בעקבות תואם דמותו של הארווי, השחקן סטיבן אמל ("החץ") בתפקיד המצליחן טד בלאק, שמאוד מנסה להיראות כמוהו ולהיות מלא בעצמו - אבל לא במקרה גבריאל מאכט יגיע לכאן רק בתפקיד אורח. יכול להיות שהספיק לו לראות מה קרה לבוסית הטלוויזיונית שלו ג'סיקה פירסון בספין-אוף אחר של "Suits": הסדרה "פירסון" עם השחקנית ג'ינה טורס, שירדה אחרי עונה. ויכול להיות שהוא הבין את מה שהצופים יבינו, והוא שיש סיטואציות חד-פעמיות. אפשר להעתיק תפאורה - והעתיקו, אפשר למחזר את לוקיישנים - ומחזרו, ואפשר לקחת את הדמויות, לתת להן שמות אחרים ולעשות להם גרסאות משוכפלות בגרסת השואו-ביז של הוליווד - ועשו. אפשר גם להביא את ג'ון איימוס ("מגלה את אמריקה") ואת בריאן באומגרטנר ("המשרד") בתפקיד עצמם, אבל ההצלחה וגם הקסם של "Suits" לא הגיעו מתוך איזו נוסחה משומשת. לא חסרות סדרות בית משפט. וגם לא הופעות אורח "אותנטיות" ברוח "הפמליה". היה בה וייב אחר, של חן, הומור, מודעות עצמית, קורטוב תחכום והרבה מאוד כיף.
מה עשו בגרסת LA? העתיקו את הקנקן אבל לא את מה שבתוכו, וגם הבהירו מהרגע הראשון שכיף גדול לא יהיה כאן. טד בלאק הוא הגרסה הקודרת והמיוסרת של האב הרוחני ספקטור, אבל לא רק הוא - כולם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות בלוס אנג'לס, שאפשר רק להתגעגע לדמותו הביזארית של לואיס ליט (ריק הופמן) שיגיע עם איזו אמבטיית בוץ להקליל קצת את האווירה.
אבל מילא הכיף שהלך, ממתי אנחנו כאן בשביל ליהנות. הבעיה המהותית של "Suits: לוס אנג'לס" היא שאת הדבר המרכזי שהפך את "Suits" לממתק היא לא השכילה לחקות, וזה קשור לדמותו של לואיס ליט - הפעם אין כאן לוזרים או אפילו קריצה לכאלה. אולי זה היקום הדונלד טראמפי-אילון מאסקי שמסמנים את רוח התקופה - אבל כולם ב-LA כל כך "ווינרים" בפאסדה שלהם, שזה הזיוף האמיתי.
אולי זה יתפתח בהמשך, אבל נכון לפרקים הראשונים שלה "Suits: לוס אנג'לס" נכנסת הישר אל תוך העולם הלעוס של קרבות שליטה ואגו בין מי שהיו עד לא מזמן החברים הכי טובים. האירוע המכונן הוא פיצול המשרד בין טד בלאק לבין סטיוארט ליין (ג'וש מקדרמיט מ"המתים המהלכים") ויחד עמו מי שהיה בן טיפוחיו של טד, ריק (בריאן גרינברג). מנגד נמצאים בלאק ומי שהופכת ליד ימינו אריקה (לקס סקוט דיוויס). כולם נראים מיליון דולר, אבל את הדרמה בגרסתה הזאת ראינו כבר במיליון ורסיות. אפשר רק לצעוק "אובג'קשן" ולקוות בכל זאת לטוויסט בעלילה.