כשנטפליקס הודיעה בחודש שעבר על "האחים מננדז" ("The Menendez Brothers"), סרט דוקומנטרי שכולל ראיונות אודיו מהכלא עם לייל ואריק מננדז - זה הרגיש כמו פרויקט שנתפר במהירות ברגע האחרון כתגובה לעליית "מפלצות: הסיפור של לייל ואריק מננדז" של ראיין מרפי, שהתמקדה בצמד האחים שרצחו את הוריהם, הסיבות האפשריות שהביאו אותם והשתלשלות המקרה לאורך השנים שאחרי, מהרצח ועד גזר הדין.
בשנת 1989 האחים מננדז ירו למוות בהוריהם, אבל השניים נעצרו חודשים לאחר מכן. לאחר שלוש שנים בכלא בציפייה למשפט, הם הציגו את קו ההגנה שלהם שכלל וידויים על שנים של התעללות מינית בידי אביהם ואיומים על חייהם. המשפט הראשון הסתיים ללא פסק דין, אבל המשפט השני הרשיע אותם ברצח מדרגה ראשונה ושלח את שניהם לכלא לכל החיים, ללא אפשרות לערעור.
למרות התזמון, "האחים מננדז" התיעודי לא מרגיש כמו תגובה מזורזת מדי לסדרה - וגם לא מתייחס אליה, או למשל לסברה שעלתה בה ולפיה האחים הם למעשה נאהבים. מלבד הקלטות חדשות מהכלא של לייל ואריק, הדוקו כולל ראיונות מצולמים נוספים עם אנשי מפתח (כולל מושבעים משני המשפטים) שמביאים אינפורמציה, חלקה חדשה וחלקה פשוט מוצגת שוב בקונטקסט אחר, ושופכים אור על אלמנטים מעניינים שהשפיעו על פסק הדין הסופי - העניין התקשורתי והאופן שבו המשפט סוקר בתקשורת בזמן אמת, משחקי פוליטיקה פנימיים של הפרקליטות, הקשר המקרי-אך-משמעותי למשפט של או. ג'יי. סימפסון והגישה המשתנה כלפי גברים שמעידים על פגיעה מינית בהם. האחרון הוא ככל הנראה הסיבה העיקרית שהמקרה של האחים מננדז זוכה כעת להתעניינות עצומה מהדור הצעיר, שבכלל לא נולד כשהשניים עמדו למשפט.
"האחים מננדז" אומנם מציג בעיקר מרואיינות ומרואיינים שמאמינים למננדזים ולקו ההגנה שלהם, אבל לא רק: התובעת מהמשפט הראשון משתתפת גם היא בסרט, וטוענת שנרטיב הפגיעה המינית הוא מומצא לחלוטין. אך יש דבר אחד משותף לכולם, כולל האחים עצמם - כולם מסכימים שהם היו צריכים להיענש על הפשע שלהם וללכת לכלא, והוויכוח הוא על אם הם צריכים גם למות בכלא. הדקויות האלה מדגישות את מה שסרטים רבים מהז'אנר מנסים להבהיר, וזה שמערכת המשפט תלויה בין השאר בתזמון וניואנסים של טרמינולוגיה, שיכולים להיות הבדל בין חיים ומוות.
מאחר שהסדרה של מרפי נטלה חירויות יצירתיות והפכה את החיים של המננדזים לסקסיים ביותר, הסרט הדוקומנטרי, מה לעשות, הוא פחות מבדר או כיפי - אבל כן משכנע יותר. וכמו כל סרט דוקו-רצח, גם הוא מעלה תהיות: האם הוא כל כך משכנע כי הוא מציג את האמת, או שהאחים עצמם, בשיתוף יוצרי הסרט, עושים מניפולציה אפקטיבית לאמת? בגלל שמדובר במקרה שעדיין מתרחש, הבלבול בנוגע לאמת מרגיש כמו אחריות מוסרית עצומה על הצופה, מה שיכול להפוך את הצפייה למעט כבדה ואפילו כזו שמלווה ברגשות אשמה של מציצנות. חרב הפיפיות היא, כמובן, שכל כך מרתק לעקוב אחרי הסיפור הזה דווקא בגלל שמדובר באנשים אמיתיים שעדיין חיים ועדיין נאבקים על גורלם. מה שבטוח הוא שקשה לצפות ב"האחים מננדז" ולא לגבש עמדה, בעיקר כשצופים בקטעי הארכיון של העדויות של האחים עצמם, ושומעים את הדברים שהם אומרים היום. כמו שאחת המושבעות מהמשפט המקורי אומרת בסרט - או שהם השחקנים הכי טובים בעולם, או שהם דוברים אמת.