זמן מסך ((Screen Time הוא כמות הזמן בו אנשים נמצאים מול טלוויזיה, מחשב, משחקי וידאו, DVD וקונסולות משחקים למיניהן. לפי מחקר של ארגון הבריאות העולמי משנת 2012, 35% מהילדים והנוער בישראל צופים בטלוויזיה מעל 4 שעות ביום, דבר שמציב את ישראל במקום השני בעולם מבחינת היקף הצפייה. מעל 28% מהילדים והנוער משתמשים במחשב במשך יותר מ-4 שעות ביום, יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם.
פגיעה שפתית ובדידות
צפייה מרובה במסכים, ובעיקר בטלוויזיה פוגעת ברכישת השפה והשימוש בה. בדיקות MRI של המוח הדגימו כי לצפייה ממושכת בטלוויזיה יש השפעה שלילית על התפתחות אזורים באונה הפרונטלית, הקשורים ביכולות אינטלקטואליות. כמו כן, נמצא מתאם שלילי בין זמן הצפייה בטלוויזיה ויכולת קוגניטיבית. מחקרים הראו כי פעוטות הנחשפים פרקי זמן ממושכים לטלוויזיה ולווידאו הראו התפתחות שפתית איטית יותר. כיום, הרושם שנוצר הוא כי הדיאלוג בטלוויזיה אינו עשיר כבעבר בעיקר כאשר ברוב התכנים הקיימים אוצר המילים אינו רחב, וזאת לעומת קריאה בספרים אשר מעשירה ומגוונת את אוצר המילים, ומאפשרת את מיומנויות שליפת המילים מהמוח.
כחלק מתהליך הלמידה שלהם, ילדים זקוקים להיות עם המחשבות שלהם, לחלוק אותם, להתמודד עם חרדות, להיות סקרניים בנוגע לסביבה, ללמוד להקשיב, ולפתח יכולות כמו חשיבה מעמיקה ופתרון בעיות – כל אלו יעמיקו את האינטליגנציה הרגשית והחברתית שלהם. ככל שהם חשופים יותר למדיות התקשורת השונות, ופחות יוצרים תקשורת פנים מול פנים, כך הם חשים יותר בודדים בעולם ויותר חרדים ומדוכאים.
ילדים תופסים את עולם המסכים כעולם האמיתי וכל יחסי החברות מושפעים ממנו, תקשורת פנים מול פנים מוחלפת בפייסבוק, סנאפצ'ט ואינסטגרם. המעגלים החברתיים הולכים ומצטמצמים. הילדים טועים לחשוב שיש להם עשרות חברים בעולם הווירטואלי אך בפועל קורה שהם לא נפגשים ולו עם חבר אחד למשחק בשעות אחר הצהריים.
השפעה על הקשב והריכוז
התכנים אליהם נחשפים הילדים במדיה הדיגיטלית הם לעיתים קיצוניים, ומעוררי עניין. הכול זמין, מהיר, מגרה ומרגש. בגיל צעיר אין עדין מספיק כלים קוגניטיביים ורגשיים כדי לעבד ולהתמודד עם חשיפה שכזו. אין לילדים ולבני הנוער יכולת לבחון מה מתאים להם, לתת משמעות בקונטקסט רחב יותר, לסנן ולמיין. כך שנוצר עומס חושי ורגשי רב, מתח, דאגה ותסכול. המחירים עשויים להיות רגשיים ובריאותיים גם יחד.
מסכים מסיחים את הדעת, ומונעים תרגול של יכולת ריכוז. לצופים יש קושי במיקוד כי יש להם צורך לזפזפ או לקפוץ לדבר הבא. הקצב בתוכניות הטלוויזיה מהיר יותר ובשילוב עם מסכי טלפון ניידים וטאבלט הדבר גורם להיעדר יכולת מיקוד ולסף גירוי משתנה. במקביל, נוצר קושי לדחות סיפוקים. מצד אחד יש התנהגות פאסיבית חסרת יוזמה ומצד שני היא דרשנית ובלתי מסופקת, כפי שהם מתרגלים בלחיצת כפתור לזפזפ לדבר הבא כך הילדים דורשים את הכול כאן ועכשיו.
אלימות והזדהות עם דמות תוקפנית
מחקרים התפתחותיים מגלים כי חשיפה מוגברת למסכים עלולה לגרום בין היתר לחוסר יכולת לדחות סיפוקים, אלימות, קשיים בהשתלבות במערכת החינוך, חוסר יכולת להיות יצירתי, השמנה, פגיעה בראייה, התנהגויות לא תואמות גיל כגון עישון, שימוש בסמים והתנהגות מינית, פגיעה ברכישת שפה והשימוש בה ועוד.
היחשפות של ילדים לתכנים אלימים מגבירה התנהגות אלימה של ילדים. על פי תיאורית הלמידה של אלברט בנדורה, פסיכולוג וחוקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, העידוד לאלימות נעשה דרך תהליכי חיקוי והזדהות. בעוד שבעבר תיאוריית הקתרזיס נצפתה כתהליך מקובל להפחתת דחפים אלימים, לפירוק מתחים ותחושת זיכוך, היום למעשה אנו רואים שצפייה במודלים תוקפניים מגדילה את ההסתברות למעשים תוקפניים.
סרטים ומשחקים מלמדים שאלימות היא אמצעי יעיל לפתרון סכסוכים, כמו כן יש הזדהות עם הדמות התוקפנית ותפיסת המעשים האלימים כמוצדקים. במקביל רואים שתפיסת התסריטים התוקפניים היא כמציאותית, בגילאים צעירים בפרט (כדוגמת אלימות בסרטי אנימציה). בנוסף, בגילאים קצת יותר בוגרים יש חיקוי של התנהגויות מזיקות כמו ביטוי לשימוש באלכוהול או התנהגות מינית ומתירנית הנתפסת כנורמטיבית מקובלת.
פגיעה ביכולת לדמיין
היה זה אלברט איינשטיין שאמר ש"דמיון חשוב יותר מידע, כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם". אנו חיים בתרבות חושית - ויזואלית, ויצירת תמונות היא חלק מפעילות הנפש שלנו, אך צפייה במסכים יוצרת בטווח הרחוק עצלות פנימית, ופוגעת ביכולת הדמיון והפנטזיה אשר חיונית לחשיבה בריאה ויצירתית גם בגיל מבוגר. עיקר היצירתיות בגילאים הצעירים ניזונה מהעולם הפנימי, אך הצפייה משביתה את הדמיון והפנטזיה ואנו הופכים להיות יצורים פאסיביים ועצלנים.
כיוון שאיננו חיים בוואקום, ברור שהמסכים לא ייעלמו מחיינו, וודאי שהתשוקה של ילדינו אליהם לא תעלם. ומכיוון שהימצאותם של המסכים בחיינו היא עובדה, כדאי להכניס אותם לחיים ולבית בצורה מושכלת ומבוקרת.
מאד רצוי שלא לחשוף ילדים מתחת לגיל שנתיים לשום סוג של מסך. זו המלצה של איגוד הרופאים האמריקני. בגיל הזה, היכולת לשלוט בכך היא לגמרי בידי ההורים.
הוציאו את הטלוויזיה והמחשב מחדר הילדים / הגבילו את זמן הצפייה. יש כמובן קשר ישיר בין נוכחות מסכים בחדר לבין כמות זמן הצפייה בהם. שימו לב שגם שימוש בסמארטפונים שלא למטרות שיחה נחשב "זמן מסך", כיוון שזה מה שהוא.
תנו לילד טלפון 'טיפש'. נסו לדחות את הקץ במידת האפשר.
קבעו שיגרה וכללים ברורים וקבועים למשל: אין מסכים וצפייה בזמן האוכל או קרוב לשעת השינה, לא נרדמים מול הטלוויזיה. לא צופים בטלוויזיה לפני השלמת שיעורים וביצוע מטלות יומיות וכד'.
צפו ביחד. אמנם אין זה זמן איכות קלאסי, אך זה בהחלט בילוי משותף וכך תוכלו לבנות עולם משותף, לנתב את הצפייה לסרטים ותוכניות טובות בעיניכם, וללמד את הילד כיצד להשתמש במדיה בצורה מושכלת.
הציעו אלטרנטיבה ראויה למסכים. זו יכולה להיות פעילות ספורטיבית, פעילות יצירה או בילוי משותף, קריאה, או כל דבר שתבחרו ותציגו בצורה אטרקטיבית ומשכנעת.
תנו דוגמה אישית. ילדים מחקים את הוריהם במודע או שלא במודע.
במידת הצורך פנו לקבלת ייעוץ ע"י אנשי מקצוע.
ד"ר אילן בוש הוא פסיכיאטר בכיר במרפאה לפסיכיאטריה ילדים ומתבגרים, בית החולים 'קפלן', מקבוצת כללית
