הילדים שלנו, הם הדבר היקר לנו בעולם. מהרגע שהם מגיחים לאוויר העולם, אנחנו מוצפים בתחושות. אנחנו רוצים להגן עליהם, לשמור עליהם מכל רע, ללמד אותם להסתדר בעולם ותמיד להיות שם מאחוריהם. אמנם הורים רבים שמים להם ולילדיהם יעדים שונים, אך דבר אחד הוא בטוח: כולנו רוצים את הכי טוב בעבור הילדים שלנו. שיהיו להם חברים, שיהיו מאושרים, חכמים ומחונכים.
לפני מספר שבועות "מבחן ההורים הגדול" יצאה לדרך. שמונה זוגות הורים, בעלי שיטות וגישות חינוך שונות לחלוטין, ניסו להוכיח כי הגישה שלהם היא הטובה ביותר. הם עברו אתגרים ומשימות, צפו זה בזו וביקרו את העמדות השונות, עד ששתי משפחות נבחרו להגיע לגמר הגדול שיתרחש במוצאי שבת הקרובה - משפחת הלפרין ומשפחת צברי.
הדרך הזו הייתה מלאה באמוציות. היו רגעים שמחים, מצחיקים, מותחים וכן, גם עצובים. זה היה ברור שנחווה רכבת הרים, כי זו היא הורות, אבל נחשפנו לסיטואציות גדולות מהחיים שגרמו לנו להבין כמה דברים. רגע לפני שנגלה איזו שיטה היא המנצחת, קבלו את הרגעים שגרמו לנו להתאהב כל פעם מחדש - במבחן ההורים הגדול.
האחים שלנו הם החיבור היחיד להווה שלנו - ולעתיד
"יום אחד אנחנו לא נהיה פה. הילדים שלנו יהיו והם יישארו עם העבר ועם העתיד. זה החיבור ההיסטורי הכי חזק שיהיה לנו - לפעם ולקדימה", אמר הפסיכולוג הקליני דני פרידלנדר ונגע לנו באחת הנקודות הרגישות והמפחידות. אנחנו לא נהיה כאן לנצח. יש לנו צ'אנס אחד, אותו אנחנו צריכים לנצל לחיים מלאים ולהעניק לילדים שלנו כלים. האחים שלהם לעומת זאת, יהיה כאן גם אחרינו, והם בתקווה יהיו שם אחד למען השני.
במהלך אחד האתגרים שפתחו את התחרות, אתגר הבישול, ההורים יצאו החוצה ונתנו לילדים לבשל ארוחה לגמרי לבדם. הם החלו בהכנות, כל אחד תפס תפקיד שונה במערכה, ואריאל בלינדרמן, אחותו הגדולה של יונתן, לקחה את הפיקוד בצורה טבעית. יונתן הקטן קיבל זאת והקשיב לאחותו הגדולה-הקטנה.
ג'ני ואיגור התרגשו בזמן שהם צפו באינטרקציה ביניהם, וג'ני אמרה בדמעות: "היא המבוגר המשמעותי כשאני לא נמצאת פה". באותה נקודה, ג'ני סיפרה כי היא מחלימה מסרטן, המחלה שגרמה לה להבין שאנחנו לא נהיה פה לעד. זה ריגש אותה לדעת כי ליונתן תמיד יהיה את אריאל, להרים אליה טלפון ולהגיד: "אני זקוק לעזרה". הרגע הזה מדגיש את החשיבות של המשפחה או של אלו הקרובים אלינו.
אתגר האיש הזר
"האיש הזר", צמד מילים שכבר הופכות לנו את הבטן. כהורים, אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לעמוד בפני העולם, לתת להם כלים ובעיקר להגן עליהם מפני כל סכנה. אבל מהרגע שהילד יוצא מדלת הבית לבדו, הוא ברשות עצמו, עם הכלים שהענקנו לו.
עד אותה נקודה הזוגות התמודדו עם לא מעט אתגרים, אבל באתגר הזה הם עמדו בפני אחד הפחדים הגדולים ביותר שלהם - והביטו לו ישר בעיניים. הם צפו בילדיהם מתנהלים בסביבה חיצונית, בסביבה שהם לא נמצאים בה בשביל להגן עליהם - וראו כיצד הם מתנהלים כשאדם זר, חביב למראה, ניגש אליהם ומנסה לייצר עמם אינטרקציה.
התגובות באולפן נעו בין דממה איימתנית, דמעות ובהלה. "זה מפחיד, פשוט תודה על ההזדמנות לראות את זה", אמרה מיכל הלפרין, "יש לנו שיעורי בית גדולים". שגית צברי הוסיפה בדמעות: "אני רואה פה כמה גישות ואת אי הקשר של זה לעניין. אני רואה כמה אחריות יש לנו כהורים על הילדים שלנו". קרין יוספידיס-מוסקונה אמרה שרק בשביל זה היה שווה להגיע לתוכנית.
בינינו? כמה הזדמנויות יש לנו בחיים להביט לפחד בעיניים ולדעת כיצד להתמודד איתו? זה היה רגע מטלטל, כזה שיכול לשנות את כל מה שחשבנו, אבל ממנו אפשר לצמוח, לשנות, לדבר ולהסביר. בראיון שנערך רגע אחרי עם דני פרידלנדר הוא הסביר כיצד עלינו לתווך לילדינו את הסכנות שיש בעולם.
בעולם ישנם זאבים, אבל הם לא תמיד אורבים לנו מחוץ לדלת. "מספיק שהילדים ילכו לחדר שלהם, למחשב, לטלפון, אומר פרידלנדר, "עידן המסכים מכניס סכנות לתוך הבית, אז כל הנושא של איפה בטוח ואיפה מסוכן - מטושטש. המחקרים מראים שהיום 90 אחוז מהתוקפים מוכרים לקורבנות, ואנחנו צריכים לזכור שהסיטואציה בתוכנית חשובה, אבל במציאות זה לא אדם זר, וזה לא קורה בגינה", הוא אמר בריאיון ל-mako.
אז הוא הסביר כי עלינו לפתח בילדינו חשיבה ביקורתית. "צריך לתת להם כלים. אי אפשר לשלוח אותם לעולם עם מדריך שיש בו זיהוי פרצופים, אולי עוד מעט תהיה אפליקציה שתגיד מי טוב ומי רע. אבל עד אז אנחנו צריכים ללמד את הילדים הקטנים שיש דברים שאינם סבירים. 'איש מבוגר לא מציע ממתקים, לא לוקח אותך לשום מקום, כי אתה הולך למקומות רק עם אנשים שמכירים אותך'. צריך להסביר להם שזה לא רעיון טוב לקחת ממתקים מאנשים שהם לא מכירים, להגיד להם שהם גם לא יודעים מי האיש, מה יש בממתקים, ואם נותנים לך - אז אולי כדאי לשאול את אמא ואבא או את הבייביסיטר, מבוגר שאתה מכיר". כל מה שנותר לנו הוא להגיד תודה על כך. תודה על ההזדמנות להביט לפחד בעיניים, ולדעת כיצד לפעול כדי שבתקווה שלא נצטרך להביט בו לעולם במציאות.
ילדות, קבלה ואחווה
לא משנה מהיכן באנו או לאן אנחנו הולכים, רובנו רוצים למצוא את מקומם בחברה, להרגיש שייכים. ג'ני בלינדרמן עלתה ארצה כשהייתה תלמידת כיתה ה'. בבית הספר אליו היא הגיעה, היא לא התקבלה בברכה וסבלה מאלימות.
סיפורה של ג'ני משתלב עם סיפורם של ישראלים רבים. מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות. רבים מאיתנו הם ילדים, נכדים או אלו שעלו ארצה ממדינות שונות והביאו איתם את התרבות והשפה עליה גדלו לתוך הנוף הישראלי. אלא שאותה חברה ישראלית לה הם כל כך השתוקקו, לעיתים הותירה אותם על קו התפר ולא קיבלה את זהותם.
"כשעלינו לארץ חוויתי אלימות מאוד קשה", היא סיפרה לשאר הזוגות, "זה היה בשנה הראשונה שלי, הייתי ילדה בכיתה ה'. היו תופסים אותי כל יום במשך תקופה ומרביצים לי, בגלל שנראיתי שונה, בגלל שלא דיברתי מילה. הקניטו אותי, דחפו אותי".
ג'ני סיפרה זאת לאחר שצפתה באחד מהאתגרים בחצי הגמר. בו הילדים ישבו על ספסל, מולם שיחקו בטניס שולחן ולפתע נוצרה אינטרקציה לא נעימה כלל. ילדים אחרים נכנסו לתמונה, ניסו לעצור את המשחק ולהשתלט על השולחן. ג'ני אמרה שבאותה נקודה בה היא ספגה אלימות היא הבטיחה לעצמה שני דברים: "שאני אלמד להחזיר ואף אחד לא יתעסק איתי, והדבר השני, אותו אני אומרת ומצטמררת: 'אני לעולם לא אתן למישהו להיפגע'. כשאני רואה סיטואציה שבה יש אי צדק אני לא יכולה לעמוד בצד".
במהלך אותו אתגר, יונתן צברי, בנם של טל ושגית, גונן על הילדים בגבורה. מדובר במעשה אמיץ, וההורים שישבו באולפן התפעלו. "אני אוהב את יונתן צברי, זה הרמטכ"ל הבא", אמר איגור בלינדרמן. אלא שהתגובה שגרמה לנו להזיל דמעה הייתה של אביו טל.
הוא צפה בו בעיניים בוהקות. התרגש לראות את בנו מגלה אמפתיה לסביבה, ושיתף על מקרה מהילדות שלו. "נזכרתי בסצנה שהייתה לי בילדות, היא צפה לי בשנייה", הוא אמר, "בכיתה ג' נכנסתי לעשות פיפי בשירותים של בית הספר. אז נכנס איזה ילד בכיתה ה', גדול כזה והוא פשוט תפס אותי. דחף אותי לקיר ואמר לי: 'תהיה פה ואל תזוז'. עמדתי שם, חסר שליטה, ואז נכנס ילד אחר והוא פשוט הגן עליי. הם ממש רבו, הוא דחף אותי, נתן לו מכה. כשאתה עומד על הטוב, כשאתה מרים את הראש כדי לעזור למישהו אתה יכול לקבל גם מכות בדרך".
דני פרידלנדר הגיב: "אני חושב שיונתן הציל אותך אז בשירותים". "אני תמיד אומר שכשאני אני אהיה גדול - אני רוצה להיות כמוהו", סיכם האב. הוא כל כך העריך את בנו על מעשיו, על הרגישות שלו לעולם ולסביבה שמקיפה אותו, ואנחנו התרגשנו לראות את ההערכה הזו - ואת יונתן צברי, הילד שריגש את כולם.
אמהות ואבות
זה לא סוד שהילדים הם הנקודה הרגישה שלנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, לראות שטוב להם, ובשל כך סיטואציות מסוימות, רבות אפילו, יכולות להציף בנו תחושות לא תמיד קלות. גלית רומנלי המגדלת את ילדיה בגישת המשחקית אותה פיתחה במשך עשור יחד עם בן זוגה ד"ר עשהאל רומנלי, התרגשה בעקבות צפייה באחת מהסיטואציות שהוצגו בחצי הגמר.
היא פתחה את ליבה ודיברה באומץ על מה שרבים מאיתנו מפחדים להגיד בקול רם. "אני לא בטוחה בהורות שלי. נכנסתי לאימהות שלי ממקום מאוד לא בטוח, מאוד מעורער וקשה לי. קשה לי באימהות שלי, זה משהו שאני כל הזמן במשא ומתן איתו, בודקת את עצמי ומבררת עם עצמי".
זה לא קל להוציא את המילים האלה מהבטן. דרוש אומץ רב כדי להודות שאנחנו כל הזמן נמצאים בתנועה, בודקים ושואלים את עצמנו. עשהאל שישב לצידה וראה את זוגתו כואבת הגיב: "יש בתוכנו הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה".
הווידוי של השניים יכול להוות קרקע פורה להורים רבים שמלאים בסימנים שאלה, אך מפחדים להודות - בינם לבין עצמם ובינם לבין החברה. זה בסדר, ומעבר לכך, אותם סימני שאלה יכולים להביל לצמיחה מתמדת, כי בינינו? אלו החיים.
גבריות ישראלית
מיהו הגבר הישראלי? רבים מהגברים והנשים בישראל עוצבו על בסיס תפיסת הגבריות המסרותית, אבל לאורך השנים החלו להתרחש תהליכים חברתיים שהביאו בהדרגה דימויים חדשים של גבריות. במהלך אחד מהדיונים באולפן, אוהד עירון המחנך את ילדיו בחינוך טבעי בגובה העיניים, הביע את עמדתו הנוקבת על גבריות ישראלית וגרם לגברים נוספים באולפן להביע הזדהות.
"הגבריות הישראלית הרחיקה לכת בדמות מהו הגבר", אמר אוהד, "המקום שאנחנו הגברים מתביישים עמוקות להגיד: 'אז אני הולך, אז אני פורש. גבר אחר העליב אותי ומה שאני עושה זה לצאת הקטן שמסתובב והולך משם', כמה שנים לקח לי ללמוד את זה?".
בהמשך הוא התייחס לבנו שליו: "אני לא רוצה שהוא יהיה גבר אלים מתוך הבלבול של מהי גבריות. זה גורם אצלי לפעולת תיקון יתר המאפשרת לו וויתורים. אני בוחר בזה כרגע", ברגע הזה שררה דממה באולפן ונראה כי דבריו נגעו מאוד בבני הזוג רומנלי וגרמו לנו לחשוב לא מעט.
גם הפסיכולוג הקליני דני פרידלנדר לא נותר אדיש והוא כתב על כך בפוסט עוצמתי. "אוהד מביא גבריות מרגשת וכנה, שיכולה להביא חולשה וכנות ושיכולה להוות דוגמא ומופת לגברים בארץ שלנו, שלא פעם נדרשים להיות 'גיבורים, חזקים ואמיצים'. הוא הביט באומץ, בבושה ובחרטה שאחרי מעשה, וומשתף בלמידה הענקית שעבר שם כאבא. לרגע קצר, פניתי אל כל הגברים שבחדר, אל האבות ודיברתי איתם על מתנת האבהות, שנוכל להעניק לילדינו כגברים, ובעיקר, אבל לא רק, לבנים שלנו, שיום אחד יגדלו גם הם, להיות גברים ואבות בעצמם. היה לנו בפרק רגע של גברים, שיכולים ביחד להסתכל באומץ, אבל לא בפחד על החולשה שלהם ועל רגע אובדן השליטה, כנקודה של חולשה באבהות, שניתן לתקן אותה וללמד בנים וגברים לקחת אחריות - 'כעסתי מידי הייתי חזק מידי, לא הייתי צריך'".
"הרגע הזה שלח אותי להגיד משהו לכל האבות שם באולפן, וברגע חזק עבורי, רגע של שותפות גורל של גברים, אני משמיע קול ואומר להם, וזו אחת האמירות, שאני הכי שמח שנמצאת בתכנית שלנו: 'ואגב, גברים, הגברים שיושבים פה, זו אחת המתנות הגדולות, שהילדים שלכם, בעיקר הבנים, יכולים לקבל. זה לשמוע גבר אומר, שהוא מצטער'".
"לרגע קצרצר אבל מלא עוצמה הפכנו שם לקבוצת גברים, למעגל של כל האבות וכל הבנים שהיו ויהיו במשפחות שלנו. והסתכלנו לפחד, לחולשה ולחוסר האונים שלנו כגברים, בעיניים. ברגע ההוא, הרגשתי באולפן את שמונה האבות שם מביטים בי, צמאים להכרה הזו ולאישור שהילדים שלהם צריכים אותם הרבה יותר בני אדם ולא רק גברים. הגברים בתכנית שלנו, האבות של 'מבחן ההורים הגדול'. שונים בתכלית האחד מהשני ומביאים הרבה גיוון, אבל הם כולם אמיצים, חשופים, כנים ומרגשים. אני כמעט בטוח, שהצופים בבית מוצאים במשתתפים שלנו משהו מעצמם, משהו מהאבות שהם גדלו לצידם ואולי גם את האבא הזה, שהיו רוצים שיהיה להם. אני רוצה לסיים בהכרת תודה גדולה, לשמונה הגברים שהתמסרו בכל ליבם, נפשם וגבריותם, למסע הזה, ולרגע הזה שעברנו שם יחד", הוא קינח ברגש.
כל סוף הוא התחלה חדשה
איזו דרך עברנו עם שמונה הזוגות של "מבחן ההורים הגדול". ביום שבת משפחות הלפרין וצברי יעמדו באתגרי הגמר, וכל מה שלנו נותר הוא למחוא כפיים, או יותר נכון, להכות באצבע צרדה, בדיוק כמו בני הזוג רומנלי שהציגו אופן אחר, מתחשב יותר, למחיאת כפיים. כזו שהיא פחות רועשת, אבל היא מכבדת, מפרגנת, אומרת הכל. בהצלחה לכם, האצבעות שלנו מוכנות.