שנה חלפה מאז שהרקדנית ג'וליה שחר, עלתה על הרחבה של "רוקדים עם כוכבים". היא חברת קאסט וותיקה; בעונה הראשונה רקדה לצידו של לירן דנינו ובעונה השנייה עשתה את הדרך הזו לצידו של הפרטנר לחדר החזרות, יוגב מלכה, שנהפך במהלך העונה לפרטנר שלה גם בחיים האמיתיים. הערב (ד') היא תעלה שוב לאותה רחבה באירוע הבכורה של העונה החדשה, הפעם לצידו של השחקן דור הררי והיא מצהירה שמדובר באתגר, לא בגלל היכולות שלו, אלא בשל המצב הנתון במדינה.
"אנחנו לא מתאמנים בשבועיים הכי קריטיים של המסע הזה, לפני העלייה לפרקט, הוא טוב, אבל מעבר לזה צריך לעבוד על טכניקה ויציבה", היא אומרת בריאיון ל-mako ובכך מתייחסת לעובדה כי מאז תחילת המלחמה הררי נמצא בקו האש, "עד שטיפה גרמתי לו להתיישר, עכשיו הוא שוב נכנס לי למצב כמו שמחזיקים נשק"
הררי כבר שב לסטודיו, וכולנו יודעים שג'וליה לא תוותר לו, גם לא בזמן המועט שנותר - ולדבריה אפילו יש לה עוזר מאמן בבית, כזה שמוכן להתגייס להתייעצות בכל עת. "אני מתייעצת איתו על תנועות ומראה לו סרטונים מהחזרות", היא מספרת, "הוא אומר לי: 'אפשר לשנות, פה כדאי שתעשו ככה, תורידי את הסיבוב, פה תוסיפי', יש לי ממש עוזר מאמן. זו גם תמיכה נפשית כי הוא יודע מה דרוש כדי לעזור לבן אדם לזכות, הוא יודע מה הוא היה צריך. הוא יודע למה אני זקוקה עכשיו, ואני מורעלת על הגביע הזה, אני מרגישה שהוא נותן לי פיזית ונפשית את כל מה שאני צריכה כדי לגרום לזה לקרות, לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה. עם כל האתגרים, המילואים, השבועיים ללא החזרות, יש לי כזה פרטנר תומך בבית שאין לי מילים. טפו, זה באמת משהו מיוחד".
את יוגב, כאמור ג'וליה הכירה במהלך העונה שעברה - ומאז שנודע על הקשר ביניהם, נדמה שהם לא ירדו מהכותרות. עבור ג'וליה, היה מדובר בתקופה מורכבת עליה היא מדברת בכנות כעת. "אני גאה שנשארתי שפויה אחרי כל הטרללה, זו הייתה רכבת הרים. אני גאה בכל נקודה בדרך, לא הייתי משנה שום דבר", היא אומרת, "הבאתי גביע הביתה, רק שהוא נמצא בתנועה והוא נושם. יש לנו עמודי מעריצים שמכינים לנו סרטונים, כשאנחנו רואים את זה אנחנו מתחילים לבכות בבית, פשוט בוכים, זה מרגש ברמות".
מה היה לך קשה?
"להתמודד עם כל החשיפה של מערכת היחסים שלנו, של הזוגיות. כי את גם ככה בתוהו ובוהו, לא יודעת, אנחנו רקדנים? אנחנו זוג של ריקוד? מה יקרה אחרי שהעונה תיגמר? הייתה חרדה מאוד גדולה. לקראת הסוף באיזשהו שלב כמעט הרגתי אותו - והוא אותי. אז הוא אמר לי: 'אני מקווה שאת לא ככה בחיים האמיתיים', נעצרתי, קצת נעלבתי ואמרתי: 'אתה לא מבין, אני כזאת פאפי, סנופי עם אוזניים שמוטות, אתה תהנה, אתה אפילו לא מדמיין מה מחכה לך. זה באמת מה שקרה. הפחד היה מה יקרה כשזה ייגמר, זה היה הדבר הכי מאתגר. כשזה נגמר, המלחמה התחילה".
כשהתוכנית נגמרה הייתם עוד זוג די טרי.
"היינו די טריים, הכל היה נורא מוזר. התפללתי על הדבר בקבר של הרבי מלובביץ'', אמיתי, התפללתי בניו יורק לפני ההעונה הקודמת כדי לקבל זיווג ראוי וגם כדי לזכות בעונה. אז שנה עברה קיבלתי זיווג ראוי, השנה אני מקווה שתתגשם לי עוד משאלה בעזרת השם".
באיזשהו מקום גם זכית.
"זכיתי, חד משמעית. אם עכשיו את אומרת לי לזכות בגביע בעונה הקודמת ולוותר על יוגב - אין מצב. מוותרת על כל הגביעים לאורך השנים, אחורה וקדימה, רק שיהיה לי את הדבר הזה. אין ספק".
זה ברור שג'וליה ויוגב הם מהזוגות שדוחפים אחד את השנייה קדימה. רואים את זה ברשתות, שומעים את זה בדבריה וזה מתגלם גם בעסקים. "אנחנו ממש מרגישים שנפתח לנו המזל, לשנינו, בעסקים ובעבודה, שנינו פתחנו עוד סניפים של העסקים שלנו, נכנסנו שותפים ביחד ועוד מלא דברים", אומרת, "הזוגיות הזאת פתחה לנו את המזל".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ומלבד לוותק בתכנית, מה את חושבת שהיתרון שלך על אחרים?
"אני רקדנית רחוב. אני הרקדנית היחידה שלא ממש מגיעה מהעולם של הריקודים הסלוניים. אני חתולת הרחוב היחידה אז אני רוקדת את כל הסגנונות; היפ הופ, ברייקדאנס, סלסה, סמבה, ברזילאית, כל הדברים שנולדו ברחוב. ריקוד נולד ברחוב ואם יש משהו שאני טובה בו זה הרחוב תרתי משמע. אז אני חושבת שהסקיל הזה זה משהו שמעניק לי ייחודיות, התמודדות כזו או אחרת בתחרות הזו. הריקודים הסלוניים, הואלס, פוקסטרוט הם לא הפורטה שלי. זאת אומרת אני לא הרקדנית הכי חזקה פה בריקודים סלוניים - ואיכשהו אני מצליחה לפלס דרכי כנגד כל הסיכויים".
איך הדינמיקה בינך לבין דור?
"דינמיקה מדהימה, באמת. כיף ליצור, מצחיק ברמות. הלוואי שנצליח להעביר את זה לקהל בבית כמה שמצחיק לנו בסטודיו, אי אפשר לתאר את זה. אנחנו בוכים מצחוק בחזרות. כמו לכל זוג, יש מלא קשיים אבל בתכל'ס אנחנו נהנים ותמיד אם יש איזשהו קושי אז דור אומר, במיוחד כשהוא חוזר עכשיו ממילואים, 'איזה כיף להיות פה, איזה כיף שאנחנו חיים'. זה בדיוק מה שאני צריכה בפרטנר; שיהיה חיובי, הכל טוב, הכל בסדר, העיקר שאנחנו פה, העיקר שאנחנו נושמים. זה נותן לך פרופורציות, זה גם נותן לי תחושה נוחה לגבי התוכנית בתקופה הזאת. אני אומרת 'טוב, יש פה חייל שנלחם על חייו, נלחם בשבילנו והוא עדיין בא לפה לעשות את מה שהוא אוהב כדי להמשיך את החיים, מה אני צריכה יותר?'".
נשמע שלך ולדור יש שפה משותפת. את אומרת "כמה טוב ה'", הוא אומר "איזה כיף להיות פה".
"אני מקווה שאני אדביק אותו השנה ב'כמה טוב ה''. את יוגב הדבקתי, אז אולי גם שם זה יקרה".
"זה היה אירוע שאני לא אשכח בחיים. אמרתי לעצמי: 'פאק, איך אני מופיעה עכשיו?'"
שנים שג'וליה מופיעה על במות, וכתוצאה מכך היא פיתחה הרגל טרם העלייה לפרקט. "תמיד כשאני על הפרקט, שנייה לפני שאני מתחילה, אני אומרת: 'כמה טוב ה'', תודה על זה שאני פה בכלל, באמת. אנשים לפעמים מאבדים את הכיוון בתחרות הזאת - אבל אני אומרת תודה שאני בכלל זוכה לעמוד פה ולהיות חלק מהדבר הזה".
במהלך השנים הללו, ג'וליה ראתה לא מעט דברים על הרחבה. אחד מהם, הוא אירוע אותו היא לא מצליחה לשכוח. "הופעתי בסיביר במינוס 48 מעלות קור", היא מספרת, "זה היה כמו קרקס רוסי, היו לוליינים והם היו בגובה לא הגיוני, בלי 'סייפטי'. ראיתי מישהי נופלת אל מותה רגע לפני שאני עולה לנאמבר, פשוט צנחה אל מותה - כל הגוף שלה התעוות, הזמינו אמבולנס, ברמה של טיפול נמרץ".
"אני הייתי צריכה לעלות לרקוד אחר כך", היא ממשיכה, "תחשבי שאת עולה ולפני כן את רואה את הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לרקדן או אמן מול העיניים, זה באמת היה אירוע שאני לא אשכח בחיים. אמרתי לעצמי 'פאק, איך אני מופיעה עכשיו? איך אני בכלל מתרכזת בתנועות של הריקוד? אני לא יודעת מה קורה'. מעבר לזה, נפלו לי גם חזיות, נשברו לי עקבים, נפלו לי תחתונים, מה לא קרה לי. נפלתי, הייתה לי פריצת דיסק, פינו אותי בתיאטרון ורן דנקר סחב אותי עד המיון. זה קרה באמצע הנאמבר בתיאטרון 'הבימה', פשוט לא יכולתי לזוז, הייתי תקועה. אקי אבני ודנקר ששיחקו באותה הצגה, ב'אוויטה', פשוט הרימו אותי פיזית עד האוטו ולקחו אותי למיון לקבל זריקה. קרו לי כל כך הרבה דברים, אבל זה היה האירוע הכי קשה".
יש רגע שאת זוכרת במיוחד מחדר החזרות?
"אני מאוד ערה לאיך הכוכב שלי מגיע לסטודיו. אני שמה לב לשפת גוף, לאיך הוא נכנס, באיזו אנרגיה, איך העיניים שלו נראות, מחייך, לא מחייך, איך הדיבור שלו, אני שמה לב לכל הדברים האלה עוד לפני שבכלל צוללים אל תוך החזרה. היה יום אחד שהרגשתי שהוא לא עד הסוף. אמרתי לו 'מה קורה? הכל טוב? איך אתה?' הוא אמר 'הכל טוב, הכל טוב'. ואז הבנתי מול איזה בן אדם אני עומדת. לקח זמן עד שהוא השתחרר ואז הבנתי - וואלה, הוא היה עכשיו שם, אני לא יכולה לצפות ממנו להיות שמח מידי. נגיד ליוגב יכולתי להגיד 'טוב יאללה שטויות, לא נורא, הכל טוב, סבבה וזה'. פה את אומרת בואנ'ה אני לא יודעת מה הבן אדם עכשיו חווה, אני צריכה להיות בזהירות, אני צריכה להיות ערה לכל מצב רוח, להיות טיפה יותר רגישה, פחות לרדות. לא התאמנת? אני לא יכולה לכעוס עליו. זה לא מתאים. מה לא עשית חזרות בעזה? איך אתה לא מתבייש?".
זה נשמע מאוד מורכב.
"כן אבל נהפוך את זה לכדור של כוח. הוא לוחם שם ואני לוחמת ואנחנו נהיה לוחמים ביחד, נלחם בחזית הזו גם וננצח. ניתן לצה"ל לנצח, אין ברירה".
מה היית רוצה להגיד לשופטים לקראת העונה?
"שאני מכינה להם הפתעות ושאני מקווה שאני אראה אותם הרבה. אני מקווה שאני אראה אותם עד הסוף באופן רצוף, לפחות עד הגמר".