גם אנחנו בילינו את החגים האחרונים בירח דבש במקסיקו. בחצי האי יוקטן, אם נהיה מדוייקים גאוגרפית. כבר מהרגע הראשון שיצאנו למרפסת בקומה החמישית במלון שהזמנו בקנקון, מקסיקו נתנה לנו את כל מה שהבטיחה - הים כחול כמו שדמיינו, החוף לבן כמו שחלמנו והאווירה הייתה רומנטית בדיוק כמו שרצינו. לא הייתה לנו שום תכנית להישאר בקנקון יותר מלילה, היא הייתה מבחינתנו רק תחנת המעבר להמשך, אבל גם תחנת המעבר הזו הייתה מספיק מרגשת כדי שנקבל את ההרגשה שהגענו למקום הנכון. 14 ימי הפנטזיה שלנו התחילו ברגע הזה שיצאנו למרפסת.
קוקו בונגו (יום ראשון לטיול, יום ראשון בקנקון)
כשאתה יוצא מהמלון ומגיע לרחוב, אתה מגלה את קנקון האמיתית - עיר שבנויה לתיירים אמריקאיים. היא מלאה בגימיקים ואנשים שמנסים לפתות אותך להיכנס לקנות אצלם משהו או לאכול איזה טאקו. זה מטריד. מעל לכל אינסוף האטרקציות שמציעים לך, ניצב מופע "הקוקו בונגו". שלט הכניסה הענק בכניסה למופע מבטיח שהחוויה "גורמת לכל המופעים בברודוויי לחוש בושה". בפועל - מדובר בשואו שנמשך בערך ארבע שעות עם המון קונפטי, אנשים שעושים פירוטכניקה ועפים באוויר, ומופעי ליפסינג ללהיטי כל הזמנים. עד עכשיו אני לא יודע אם הייתי עד למלכודת התיירים המושקעת בתבל, או במופע כיפי וחווייתי. היה לי כיף ושילמתי המון כסף, אז כנראה ששניהם.
איסלה מוחרס (יום שני לטיול, יום ראשון באיסלה מוחרס)
במילה אחת: מדהים. במשפט: המקום הקלאסי לעשות בו בטן גב ולהיתקל בעוד עשרות האני מונרים שעושים בדיוק כמוך. בקצת יותר: אי שנמצא חצי שעה של שיט במעבורת מקנקון ומספק מקום טוב להגשים את פנטזיית החופשה המושלמת. אנחנו החלטנו שבאיסלה מוחרס נלך עד הסוף והזמנו מלון חמישה כוכבים עם דיל של הכל כלול. בילינו חמישה ימים באכילה, שכיבה על החוף, אכילה, שכיבה בבריכה, אכילה ושינה. מעולם לא הרגשנו כל כך נובורישים. הרגע שבו הזמנו קינוח לחדר, כי במסעדה שבה ישבנו (שהייתה בדיל) לא היה משהו שרצינו, היה ללא ספק שיא ההרגשה הזו. בסוף גם הזמנו עוד לילה במלון.
למה יש כל כך הרבה ישראלים? (יום שלישי לטיול, יום שני באיסלה מוחרס)
"גברת, כל המלון מלא ישראלים שנמצאים בירח דבש" הטיח באשתי פקיד הקבלה אחרי שניסינו לעשות לו עיניים מאוהבות בניסיון לקבל איזה שידרוג. וואו, כמה שהוא צדק. איך זה יכול להיות שיש רק ישראלים בכל מקום? ולמה אני צריך לחלום על ירח דבש במקסיקנית ולקבל את החלום הזה בעברית? כל כך הרבה רם אורנים בכל מקום, סלפי בעברית, מוזיקה ישראלית והרגשה של בית שכל כך רצינו לברוח ממנה. לפעמים אנחנו הישראלים יכולים להיות כל כך הורסי חוויות.
ישראלים זה שמחה (יום רביעי לטיול, יום שלישי באיסלה מוחרס)
ואז מגיע הרגע הזה שפוגשים זוג נחמד, או אפילו שניים, ויש שיחה טובה ונזכרים בבית של כולנו. מעבירים חוויות והמלצות ונזכרים בחום הישראלי שאנחנו כל אוהבים להתגאות בו. פתאום זה כיף שאפשר לדבר בשפה שלך ולהתלונן או להתלהב ממשהו שחווית בטיול. "גם אתה מהצפון? איזה קטע, גם אני!". אנחנו חבר'ה על הכיפאק. כולנו. סליחה שכעסתי עליכם, תיירים ישראלים שאני לא מכיר ושפטתי מהר מדי.
אם זקנים, אז כבר עד הסוף (יום חמישי לטיול, יום רביעי באיסלה מוחרס)
יצאנו לטייל באי. לא, לא מדובר בטראק עם תיקים ומדידת כמות ליטרים של מים. מדובר בטיול בקלאב קאר. אל תרימו גבה, כשאתה נמצא באיסלה (מוחרס, כשאתה במקסיקו אפשר לקצר) זה לגמרי טבעי. בדיוק כמו שזה טבעי להסתובב עם מכנסי השרוול בבוליביה. ומה עושים? הולכים לראות צבים, קצת פסלים של שבט המאיה ואם ממש בא לכם גם שוחים עם דולפינים. אבל כל זה רק התירוץ - הנסיעה היא המהות. 20 קמ"ש זה ה-80 קמ"ש החדש.
פלאייה דל כרמן (יום שישי לטיול, יום ראשון בפלאייה דל כרמן)
בירת המסיבות של מקסיקו מתפארת ב"שדרה החמישית" משלה, או ככה היא לפחות קוראת לרחוב הקניות המרכזי שיותר מזכיר את שיכון ה' בעיר כלשהי מאשר את הגירסה הניו יורקית. אבל אולי זו לא היא, אולי זה אנחנו. אולי כדי להינות ממנה צריך להתמסר לפאבים, לחיי הלילה ולמלא אלכוהול. ואנחנו? אנחנו בכלל באנו מאיסלה מוחרס ומהכל כלול. הגעגוע לשירות החדרים ניכר עלינו.
טיולים מאורגנים (שבוע לטיול, יום שני בפלאייה)
נסענו לצ'יצ'ן איצה. עיר עתיקה מימי המאיה, אליה יוצאים מפלאייה (דל כארמן, כאמור – מקסיקו וכו'). מגיעים לשם עם טיול מאורגן שצריך לסגור יום לפני. המחיר רנדומלי, אבל ממש. בביתן הראשון בשדרה החמישית הציעו לנו טיול ב-70 דולר לבנאדם, אחרי מיקוח. בביתן השני הציעו לנו ב-40 דולר בלי מיקוח. בשלישי הציעו לנו ב-35 וסגרנו. אולי בביתן החמישי היו מציעים בעשרים. למה זה קורה? למה אף אחד לא מפקח על זה? ולמה צריך לעבוד כל כך קשה בחו"ל? ובפני מי אני מתלונן על זה שיש אנשים שמרגיזים אותי בירח הדבש שלי?
סנוטות (שמונה ימים לטיול, שלושה ימים בפלאייה)
שיחוק מדהים למקסיקו. מדובר בבריכות טבעיות של מים מתוקים, חלקן ממש עמוקות. המים צלולים, המאגר מרשים ויש נקודות גבוהות שאפשר לקפוץ מהן לתוך המים. כל החבילה הזו נותנות לך את ההרגשה שאתה נמצא בגן עדן. באיזור החופים המתויר יש מעל 6,000 סנוטות כאלה בכל פינה. כל סנוטה קצת שונה מהאחרת ומיוחדת בצורתה. זקוקים לאיזה מקום מפלט? קפצו לסונטה הקרובה למלונכם. על הכביש בין פלאייה לטולום (שעה נסיעה) יש לא מעט כאלה.
טולום (תשעה ימים לטיול, יום ראשון בטולום)
איך ניתן לתאר אותה הכי טוב? סיני. אבל בקטע של החושות ושאין כל כך חשמל. בכל השאר זה לא דומה בכלל, אבל זה עדיין הקסם של מקסיקו. ביום, אתה מרגיש שאתה נמצא לבד ברצועת חוף מושלמת. כמות האנשים הנמוכה ורצועת החוף האינסופית נותנת לכל אחד מרחב עצום של ים. בלילה אין אור. אתה מרגיש לבד בעולם. רק טיול ברחוב החשוך גורם לך פתאום להיתקל במקום שעושה פיצות בטאבון. האווירה והרוגע גרמו לפיצה להיות הכי טעימה שאכלנו אי פעם.
הטאקו שרימפס המושלם (יום 10 לטיול, יום שני בטולום)
גם ביום השני הקסם לא נגמר. זה בכלל לא משנה שירד גשם. הוא תפס אותנו בזמן שנסענו על הקטנוע. כדי להימלט ממנו נכנסו לאיזה שביל שהוביל אותנו לספק מסעדת חוף ספק פאב, אליה עוד הרבה אנשים התאספו בו כדי לתפוס מחסה. הזמנו שרימפס טאקו. מבחינתנו זה היה הטאקו הכי טעים בעולם (טולום כנראה עושה משהו לאוכל). מדהים איך רגע גשום וסתמי הופך למיוחד מבלי לתכנן כלום. זה קרה בגלל שהוא היה הרגע הכי לא מתוכנן שיש.
פארק אקספלור (יום 11 לטיול, יום שלישי בטולום)
החלטנו לחזור ליום אחד לציווילזציה ועשינו זאת באמצעות פארק אתגרים בשם "אקספלור" שכולל סנפלינג, טרקטורונים ואומגה. גם כאן מדובר באטרקציה תיירותית במיוחד שמציעה גם בופה חופשי ומערכת אוטומטית שמצלמת אותך בכל מקום. הכניסה סופר יקרה והחוויה לא שווה את זה (גם בלי המחיר הגבוה). למרות שניסיתי להימנע מהמלצות של עשה ואל תעשה, החוויה באקספלור היא לגמרי לא חובה. אבל גם לא מזיקה אם ממש בא לכם.
צלילות (יום 12 לטיול, יום רביעי בטולום)
חזרנו לאזור של הספק-מסעדה, ספק-פאב שהגיש לנו את השרימפס טאקו הטעים בעולם. הפעם כדי לשנרקל. כלומר, אישתי שנירקלה ואני ניסיתי לשחזר את ההצלחה של המאכל האלוהי (אבל זה לא היה אותו הדבר). בטולום נמצא ריף האלמוגים השני בגודלו בעולם (אחרי אוסטרליה) ואישתי נשבעת שהשנירקול בו זו חוויה מעולם אחר. ויש גם תמונות שמוכיחות את זה ותמונה הרי שווה יותר מאלף מילים.
קונים מתנות פרידה (יום 13 לטיול, חזרה בקנקון)
חזרנו לקנקון. הפעם כדי לקנות כמה מתנות הביתה. קנינו מאפרת סומבררו, טקילה זולה ועוד כמה פסלונים מחמר. צריך לעשות חוק נגד מתנות מחו"ל. על אחת כמה וכמה בקנקון. בכל מקום יש אנשים שמפצירים בך לראות את הסחורה המיוחדת שלהם בחנות, ולכולם אותו דבר. למה הם לא חושבים עיסקית? למה כולם פותחים את אותן החנויות אחת ליד השנייה?
מה, כבר נגמר? (שבועיים לטיול, יום ראשון בניו יורק)
אסיים באמירה שאיתה פתחתי - מקסיקו עושה את החלק שלה בעסקה ובגדול. היא נעימה לתייר, יפהפייה למראה ונוחה למרבץ ממושך. מה גם, שבניגוד לתאילנד למשל, שמאוד מזכירה אותה בסגנון החופשה, היא מאוד נוחה לתפעול, דבר שטמון במערביות שבה. אבל אם נאזן את כל המחמאות הללו עם משהו קטן לשיפור, הייתי בוחר לנקות קצת מהגימיקים התיירותיים מדי שבה, והאנשים שמנסים לשכנע אותך לעשות דברים כל הזמן. את יפה כמו שאת, את לא צריכה אטרקציות מלאכותיות שיוכיחו לנו זאת. יאללה לתפוח הגדול.