בזמן שתנועות החרם על ישראל מנסות לרתום צעירים וצעירות מרחבי העולם לשורותיהן, בישראל ומחוצה לה פועלים מאות אם לא אלפי פעילים פרו ישראלים, יהודים ולא יהודים, עבור תדמית המדינה ומאבק בתעשיית השקרים והדה-לגיטימציה. מה מניע שלושה פעילים לפעול ולהקדיש את חייהם עבור מה שיחשבו עלינו בעולם? יצאנו לבדוק
אשגר אררו | "בהתחלה היה לי קשה, אבל היום אני היא זו ששולטת בדיונים מול מתנגדי ישראל"
"כשהייתי בת 16 יצאתי למשלחת בגרמניה של ארגון רוטרי, שמעודד מנהיגות צעירה מרחבי העולם. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במדינה אירופאית ופגשתי עוד שניים-עשר תיכוניסטים מכל העולם שבאו לדבר על סוגיות חברתיות. פתאום, בלי קשר לנושא של הסמינר, התחילו לשאול אותי שאלות על ישראל, על פוליטיקה ובעיקר על צה"ל. ביקרו את ישראל בצורה חריפה, לא הבנתי מאיפה זה בא בכלל ולקחתי את זה באופן אישי. נפגעתי. הרגשתי שפוגעים במדינה שלי שאני כל כך אוהבת. האינסטינקט שלי היה להגן על ישראל, להסביר, לספר על המציאות שאני מכירה. הרגשתי שאני מצליחה לשנות ושאני רוצה לספר לכל העולם על הבית שלי, ועל כמה חשוב שיכירו את ישראל האמיתית".
אשגר אררו, 26, נולדה באתיופיה ועלתה לישראל במבצע שלמה בשנת 1991, כשהייתה בת שנה בלבד. היא גדלה ביבנה, למדה מחול ובלט קלאסי ושירתה בצבא כקצינת הדרכה בגדס"ר צנחנים. את הלימודים האקדמיים עשתה במרכז הבינתחומי הרצליה וכיום עובדת כמנהלת תכנית הפלושיפ של סטנד ווית' אס, ארגון הסברה לא ממשלתי וא-פוליטי שמטרתו לחנך אודות ישראל בארץ ובעולם, המאמין שחינוך הוא הדרך לשלום.
"הפלושיפ, היא תכנית הדגל הסטודנטיאלית שלי, עוסקת במנהיגות ודיפלומטיה ציבורית. יש לנו בכל שנה כ-170 סטודנטים המגיעים משבעה קמפוסים שונים ברחבי הארץ, כשבכל קמפוס יש 25 סטודנטים. מדובר בתכנית שנתית בה לומדים איך לייצג את ישראל בארץ ובחו”ל בצורה טובה יותר. אנחנו מלמדים סדנת עמידה מול קהל, מענה לשאלות קשות, הסבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמעשה כל מה שאפשר לחשוב עליו כדי שהסטודנטיות והסטודנטים המצוינים האלה יהיו שגרירים טובים יותר של ישראל".
אררו רהוטה, מרשימה ומדברת בשטף על פעילותה למען ישראל. את חמש השנים האחרונות היא מקדישה בצורה אינטנסיבית להסברה ישראלית, או יותר נכון לומר – לחינוך אודות ישראל, כאשר חלק נכבד מפעילותה כולל מתן הרצאות ברחבי העולם. "הייתי בהרבה משלחות. ביקרתי בארה"ב, דרום אפריקה, שוודיה, נורווגיה, אנגליה, וכמעט בכל אחד מהמקומות האלה, יותר מפעם אחת".
מה את מנסה להעביר בהרצאות?
"אני רוצה להציג את ישראל מהעיניים שלי. אני לא גורם ממשלתי, אני לא חייבת לשמור על מדיניות מסוימת. אני מדברת על ישראל שלי, כמו שאני רואה אותה. מהמקום האישי. זה מה שמחבר אנשים אליי ואלינו. להסתכל לבנאדם בעיניים ולדבר איתו".
איך התגובות שאת מקבלת?
"בלי להתייחס כרגע לתגובות השליליות (עליהן נדבר ממש עוד מעט) אומרים לי הרבה - “וואלה, לא חשבתי שישראל כזו. לא דמיינו שקצינים בצבא נראים ככה, דמיינו משהו יותר קשוח, מפחיד, אלים". הם חושבים שאנחנו לא אנושיים. אני מרגישה שאני מצליחה לשנות להם את התפיסה".
ומה קרה במקומות הקשים?
"הכי קשה היה בדרום אפריקה. הגענו לאוניברסיטה בה הייתה פעילות מאוד אינטנסיבית של תנועות החרם, אבל לא הייתה שום התאגדות מאורגנת פרו ישראלית שנתנה להם קונטרה. תנועות החרם שגשגו ופרחו. הגענו בשבוע האפרטהייד, רצינו להציג את הצד השני – הצד שלנו. כשהגענו לא האמנו לכמויות השנאה שיש כלפינו".
איך הרגשת את זה?
"קשה להסביר, רק כשהייתי שם הבנתי על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על שנאה. הם הסתכלו עלינו במבטים כאלה של תיעוב, של התנשאות, של רצון אמיתי שיקרה לנו משהו רע. אנשים הלכו אחרינו עם מגפונים וצעקו "אלה הישראלים, הרוצחים, שבאים לשטוף לכם את המוח". הם לא רואים אותנו כבני אדם שאפשר לדבר איתם. ברגע שאת ישראלית את מוקצה. אין. זה משהו שמאוד היה קשה להתמודד איתו".
והצלחת?
"אני לא יודעת. פשוט חיכיתי שזה ייגמר. רציתי כבר לחזור לארץ, ובדרך חזרה במטוס אמרתי לעצמי – איזה מזל שיש לנו מדינה. איזה שיש לי את הזכות לעלות על מטוס ולחזור לארץ. לנשום עמוק, ולשוב למקום הבטוח שלי".
והיום את מרגישה שאת מתמודדת טוב יותר?
"בהחלט. הניסיון עושה את ההבדל כמו שאומרים. היום אני אומרת לעצמי – אם את מתעצבנת את משרתת את המטרה שלהם. כי זה מה שהם רוצים - שאני אתפרץ, אתעצבן ואראה כמו הישראלית האגרסיבית, שמשרתת מצוין את הנרטיב של החיילים האלימים למשל.
מה את עושה?
"כשצורחים עליי אני מדברת בקול נעים, כשמקללים אותי אני מבקשת שידברו בשפה נאותה. אני תמיד בסדר. אני מדברת בצורה הכי הכי רגועה. למדתי לשלוט בשיחה בצורה מצוינת, והיום כבר באמת קשה לרגש אותי. שמעתי הכל, עניתי להכל. הם לא כל כך מקוריים עם הטיעונים נגדנו".
מה לדעתך מניע את האנשים שכל כך שונאים אותנו ומנסים לפגוע בישראל?
"הערך הבסיסי שמניע אותם, הוא חוסר אמונה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. תנועות החרם לא באות לתרום או לשפר אותנו – האנשים שם לא מאמינים בקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הרי אם היה להם אכפת באמת, הם היו פועלים למען המדינה, אבל הם עושים את ההפך".
את אופטימית?
"תמיד. אני ממליצה למי שאכפת לו מישראל ורוצה להיאבק בשקרים, לזכור שני דברים. דבר ראשון, ללמוד את העובדות. והדבר השני הוא לדעת מה הצד השני מחפש. אף פעם לא להיכנס לדיאלוג או ויכוח בלי לדעת מה מצפים ממך. בנוסף, לא לוותר על הסיפור האישי. נכון, הסיפורים האישיים שלנו נראים לנו טריוויאלים, לפעמים, אבל עבור מי שלא מכיר את ישראל, הם מאוד מיוחדים. לא בכל מדינה בעולם מבינים מה קורה פה, אנשים לא יודעים את האמת, לכן, להביא את הסיפור האישי זה דבר שאנשים זוכרים".
ג’ונתן (ג’וני) אלחורי | “יש בעולם מגיפה של שנאה, בורות והסתה"
ג'ונתן אלחורי, 25, מתגורר בחיפה ומחזיק בסיפור חיים שקלישאה לכתוב שיכול להחזיק סרט באורך מלא, אבל אם תקראו עד הסוף, תראו שזה נכון. יכול להיות שיהיה גם סרט המשך, אנחנו סומכים על ג’וני שידאג לכך.
הוא נולד בלבנון לאבא צד"לניק ששירת כמ"פ בתותחנים. "אבא שלי הגיע לארץ עם הנסיגה בשנת 2000 ואמא שלי, אחי ואני הגענו שנה וחצי אחריו, באוגוסט 2001.. צד"ל, הוא צבא דרום לבנון, הוקם בשנת 1982 בעזרת ישראל בעקבות קריאתם לעזרה של הנוצרים בדרום לבנון לישראל. הם היו שרויים במצוקה בשל פעילות ארגוני הטרור בדרום לבנון, כשבראשם עמד אש"ף. אחרי שאש"ף סולקו, חיזבאללה תפס פיקוד וצד"ל וצה"ל המשיכו להגן על דרום לבנון והגבול הצפוני של ישראל – ביחד", הוא מספר.
"ברחנו דרך קפריסין כדי להגיע לישראל. בכלל לא ידענו שזה יעד הנסיעה שלנו, אמא לא סיפרה לנו כדי שלא נפלוט את זה בטעות. את הפרידה היא עשתה מבני משפחתה בטלפון. נסענו לקפריסין ל-24 שעות והמשכנו לישראל".
שם פגשתם את אבא
"כן. הוא לקח אותנו לאזור נהריה, שם המדינה שיכנה משפחות של צד"לניקים, ולאחר כחודש עברנו לחיפה. שם לא היה קל ולא קיבלו אותנו לבתי הספר הערבים, למרות שמדובר בעיר מעורבת, אבל קראו לנו בוגדים ולא הסכימו שנלמד שם. זו הסיבה שאני מדבר עברית כל כך טוב – פשוט לא הייתה לי ברירה. היינו חייבים ללכת ללמוד, ותוך שלושה חודשים ידעתי עברית ולמדתי בבית ספר יהודי בעיר".
את הסיפור הזה, והמשכו שכולל הרבה מאוד פעילות למען ישראל, שמעו מאות אם לא אלפים בארץ ובעולם, באמצעות הרצאות אליהן נוסע אלחורי וכן סרטונים קצרים ומדויקים שהוא מפיק בשיתוף ארגונים שונים. אנו משוחחים מיד לאחר שעלה הסרטון האחרון שלו, שהופק יחד עם ארגון "מילואימניקים בחזית", בו מספר על המצב המתוח בהר הבית וכמה דברים שחשוב שהנוצרים ברחבי העולם ידעו על יחס חלק מהמוסלמים לנוצרים, באתרי הנצרות הקדושים בישראל. אלחורי עובד כיום בארגון ומוביל תכנית שמטרתה קידום בני מיעוטים לחזית המאבק בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. “כאזרחים שחים כאן ורואים מה הולך בשטח, יש לכך חשיבות עצומה", הוא אומר.
"לצערי, אנשים היום לא כל כך מבינים את מה שקורה בעולם. הדיון סביב ישראל הוא לא באמת על פיתרון – אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית בעולם הזה. אנשים חושבים שזה סתם דיבורים. אבל גם על תנועות החרם אמרו לפני 13 שנה שזה סתם דיבורים, ותראי איפה אנחנו היום".
איך אתה מגדיר את זה?
"זו מגיפה. מגיפה של שנאה, בורות והסתה. אבל לא רק. קשה לי לומר את זה, אבל אני מרגיש שזו מלחמת דת, המשולבת עם מלחמת טריטוריה המשולבת עם מלחמה על תרבות. המערב נגד המזרח. אני רואה את זה כתערובת של הכל. אני לא חושב שהיה אי פעם משהו כזה, מין שילוב של כל הדברים האלה ביחד.
איפה אתה רואה את זה?
"השיח עצמו מלא בשנאה, הטפה ואנטי, אנטי, אנטי. הפעילים נגד ישראל לא בעד שום דבר, הם מאוד שליליים. לא תשמעי אותם אומרים דברים טובים או מנסים למצוא פתרון למצב".
מי האנשים שתומכים בתנועות החרם?
"כמו שאני רואה את זה, יש שם לא מעט אנשים שמרגישים שנלקחו להם זכויות בגלל צבע עורם, השתייכותם לקבוצה אתנית או קבוצה דתית מסוימת. אני לא אומר שזה לא קיים, אבל הגענו למצב בו על כל דבר שקורה בישראל אומרים "גזענות" ומשתמשים בתיאורים מוגזמים שמשרתים נרטיב מסוים. זה כמו הסיפור של "זאב זאב". את כבר לא יכולה לדעת מתי זה אמיתי".
אלחורי מספר כי עד היום הוא מקבל תגובות קשות על תמיכתו בישראל. “אני מודע למה שאומרים עליי. לזה שקוראים לי בוגד, משת"פ, ערבי מחמד. שמעתי כבר הכל. קללות, איומים, השפלות. גם המשפחה שלי בתוך הבלגאן הזה".
אז למה לעשות את זה?
"כי מפריע לי. מפריע לי שהמדינה בה אני חי נמצאת תחת מתקפה תדמיתית כזו. חשוב לי שלמדינה שלי יהיה שם טוב. יש הרבה שקרים המתפרסמים על ישראל, חלקם מאנשים שגרים בארץ וחלקם שלא. למשל, באירוע האחרון שהייתי, השבוע האנטי-ציוני באוניברסיטת אירווין בקליפורניה, שמעתי דברים מרתיחים".
מה למשל?
"למשל, לקחת מקרים חריגים שקרו בצה"ל ולהפוך אותם למדיניות. לכללי עבודה. או למשל לתלות מפה של מדינת ישראל ולכתוב מעליה "פרום דה ריבר טו דה סי, פלסטיין וויל בי פרי" (מהנהר עד לים, פלסטין תשוחרר), או לקחת עוד מפה, לצבוע את עזה והשטחים בירוק, ועל כל השטח שנשאר לכתוב "אוקיופייד טריטורי" (שטחים כבושים). אני מדבר איתך על כל שטח מדינת ישראל, לא רק על השטחים במחלוקת".
החברים לפנייך אמרו שהפעילים הללו לא בעד שום דבר באמת. אתה מסכים?
"בטח. הם לא באמת פרו-פלסטיניים, הם פשוט שונאים את ישראל. הרי אם היה אכפת להם כל כך מהפלסטינים הם היו עוזרים להם בכל מקום. את יודעת שעכשיו לבנון החליטה להקים חומה, ויש 75 אלף פלסטינים המוקפים בחומה הזו ללא חופש תנועה. מישהו דיבר על זה? אפילו התקשורת הערבית בקושי. הם לא באמת דואגים להם. בלבנון ה לא אזרחים שווי זכויות בכלל למרות שהם נמצאים שם כבר 70 שנה".
אז מה המניע האמיתי לדעתך לתעמולה נגד ישראל?
"המניע הוא אנטי-יהודים, אנטי ישראל. שנאה טהורה. את רואה את השנאה בעיניים. ואפילו אמרו לנו, בארה"ב בקמפוס, תחזרו לאירופה. כששאלנו מה הכוונה – ענו - “לתאי הגזים". הייתה לנו גם נציגה ישראלית אחרת שירקו עליה. אמרו לה "האוויר שאת נושמת לא שווה אותו. הלוואי ותמותי". אני לא פוסל גם מניעים של קנאה. תסתכלי על ישראל, למרות שהיא כל כך קטנה, וקמה לפני 70 שנה, לא הצליחו להכניע אותה. ישראל רק משגשגת ומצליחה".
אלחורי, כמו אשגר ובארי, לא עוטף את דעותיו בסיסמאות ריקות מתוכן. הוא מודע למורכבות פעילותו עבור ישראל כנוצרי שנולד בלבנון, אך לא מסתיר את השאלות שעולות בו. "שואלי אותי כל הזמן - מה אתה? אתה נוצרי? אתה ערבי? אתה לבנוני? ואז אני באמת חושב לעצמי – האם אני חייב לבחור זהות ולדבוק בה? נוצרי? לבנוני? ציוני? ישראלי? מה מרכיב את הזהויות שלי? היום אני מנסה לחבק ולשים את כל הזהויות בתוך הפעילות למען ישראל.
סגרת מעגל עם אבא?
"יכול להיות שכן. אני גם חושב שהיום אנשים מבינים הרבה יותר טוב את הסיבה שלנו אז להצטרף לצד"ל. מבינים שבשביל לשרוד היינו צריכים למצוא פרטנר אמיתי, וישראל הייתה הפרטנר היחידי שלנו. היא המדינה היחידה שעזרה לנו, אני לא יכול לשכוח את זה".
רוצים לפעול גם אתם נגד קמפיין השקרים נגד ישראל? היכנסו לאתר שהקים המשרד לנושאים אסטרטגיים וראו איך כל אחד יכול להשפיע את תדמיתה של ישראל ברשת.