ישראל (כושי) סדי (73), מנהל המטעים בקיבוץ מפלסים מרגיש בימים אלה את שיא עונת הקטיף של ההדרים: תפוזים, פומלות, פומליות ואשכוליות שרק מחכים להיקטף מהעץ. לצידו ניצבים עובדי חקלאות לא שגרתיים - סטודנטים צעירים שמגיעים להתנדב בעבודה חקלאית ולהציל תוצרת במסגרת מיזם מלגת קטיף לאומי. היוזמה של בנק לאומי, בשיתוף התאחדות הסטודנטים, ארגון הצלת המזון לקט ישראל וקשת מאפשרת לסטודנטים להרגיש כרגע כמו חלוצים.
"זה צעד מבורך שעוזר לכל הצדדים", סדי מבהיר. "אנחנו צריכים פה הרבה מתנדבים וזו גם הזדמנות לעזור לחבר'ה הצעירים שהתגייסו לפה באהבה. לקט ישראל קוטפים אצלנו פירות להצלת מזון במשך שנים - בין אם נותר פרי קטן על העץ ובין שנשאר משהו שלא שיווקנו מראש. עכשיו הם דואגים לנו לידיים עובדות. אפשר להגיד שהם זוכרים לנו חסד נעורים".
בבוקר ה-7 באוקטובר, סדי, שכולם מכירים בכינוי "כושי", יצא לחפש את הנכדות שלו במחנה שהקימו חברי הקיבוץ בשטח פתוח סמוך. במזל, האוהלים במקום כבר התרוקנו מאנשים שנסו לביתם עם התרעות הצבע האדום. דקות אח"כ כבר נשמעו קולות ירי מכל הכיוונים וסדי נתקל בשני זוגות שברחו ממסיבת נובה ובטנדר עמוס מחבלים שמכוונים לעברו מקלע ויורים. זוג אחד הוא הספיק להבריח ברכבו לממ"ד בביתו בזמן שהזוג השני נעלם להתחבא בין השיחים.
"את העובדים התאילנדים שלנו מצאתי חיוורים ומבוהלים במגורי הסטודנטים", הוא מתאר. "המראה שלהם הוציא אותי מאיזון כי הם כמו הילדים שלי ואני כמו אבא עבורם. לא חלמנו שנגיע למצב ש-3000 מחבלים מסתובבים לנו על הציר ואין מענה. החמאס כבר העמיס אותם על עגלה והוביל אותם ליציאה מהקיבוץ ולכיוון עזה. אז התחיל קרב מול כוח צבאי שאפשר להם לברוח. מאז רובם עזבו את הארץ. מתוך 13 תאילנדים נותרו 5".
סדי הוא בין היחידים שנותרו בקיבוץ שהפך בינתיים לשטח צבאי סגור. רוב חברי מפלסים פונו להרצליה, כולל משפחתו, כאשר הוא מצטרף אליהם בסופי שבוע.
איך ההרגשה לעבוד עם ישראלים צעירים ולא עם עובדים זרים?
"זו חוויה נעימה שלוקחת אותי שנים אחורה לימים בהם עשינו גיוסים לחקלאות. אפשר להרגיש ככה את העם, את השותפות ואת השייכות. אנשים רוצים להתנדב ולתת וחוזרים אלינו. אנחנו כל הזמן משפרים את חלוקת העבודה ומתאימים לכל אחד את המשימות. כל יום מכינים כאן ארוחת צהריים לכולם ואנחנו מזמינים את המתנדבים לקחת כמה פרי שהם רוצים מהקטיף".
מה היתרון העיקרי מבחינתך של מלגת קטיף לאומי?
"מתנדבים שבאים יום-יום זה יתרון מעולה, הם רציניים ויעילים. יש כאן ארגון מסודר שעוזר ומעודד מאוד ועובדת אחראית שמנהלת בשטח את החבר'ה ודואגת לצרכים שלהם. אם הפרי יישאר על העץ זה יפגע גם ביבול של השנה וישפיע על היצוא שלנו ועל המחירים המקומיים".
מה הכי מדאיג אותך כרגע בנוגע לשטח החקלאי ולעתיד החקלאות המקומית?
"החקלאות בישראל עברה לשוליים בעשור האחרון. הרגשנו שרק מקשים עלינו - אם זה בהקשר של הבאת עובדים זרים או בעלויות המים. מכרו לצרכן הישראלי שיבוא יגרום להוזלת מחירים, אבל הצרכן עדיין קנה ביוקר. יש גם תופעה של תוצרת מחו"ל שנמכרת באריזות מישראל כדי להטעות צרכנים. אם המדינה לא תתעשת ותבין שהחקלאות היא הביטחון שלנו על הגבולות - המדינה תצטמצם".
סדי מספר שעבור הרבה סטודנטים צעירים ההתנדבות היא גם הזדמנות לראות מקרוב איך פרי גדל ונקטף. "פרי תוצרת הארץ הוא ברמת איכות הרבה יותר גבוהה. חלק עשויים להתלהב ולרצות לעסוק בחקלאות" הוא מקווה. "לכוח צעיר עם השכלה גבוהה יש יכולת לקדם חקלאות טכנולוגית ויצירתית כי הם לא מקובעים כמו הוותיקים".
מה המסר שתרצה להעביר ליוזמי הרעיון?
"לפעמים מלחמה היא הזדמנות לרעיונות יצירתיים. זו יוזמה מבורכת עם חבר'ה שמרגישים שליחות – וזה מאוד חשוב".
"הופתעתי לטובה מההיענות למיזם"
שחר ארגמן (26) היא לא מתנדבת רגילה של מלגת קטיף לאומי. בת הקיבוץ שגדלה במפלסים מגיל 4, חזרה למקום כדי לשקם אותו מהמקום הכי מרוחק מהמלחמה שתפסה אותה לדבריה בטיול בהודו עם בן הזוג, רגע לפני תחילת הלימודים לתואר בעבודה סוציאלית במכללת ספיר הסמוכה לבית.
"בזכות הרבה גורמים והרבה מזל, הקרב במפלסים הסתיים ללא נפגעים ומבלי שהמחבלים נכנסו לבתים", היא מספרת. "ההורים שלי התפנו עצמאית לבית זמני בלהבים ואנחנו הקדמנו את החזרה לארץ. אני למשפחה ובן הזוג שלי - לצו 8.
"מהימים הראשונים השתלבתי בכל מיני התנדבויות, עד שהבנתי שחקלאות יושבת לי בול כרגע. אחרי הצבא עבדתי בחקלאות במושב פארן בערבה כעבודה מועדפת וזה תחום שהוא חלק מהילדות שלי. חבר סטודנט סיפר לי על מלגת קטיף לאומי ומיד נרשמנו. חשבתי שיהיה קשה לנדב אנשים בגילנו לחקלאות והופתעתי לטובה מההיענות.
מה משך אותך להשתלב ביוזמת קטיף לאומי?
"זו יוזמה מעולה. ככל שאני פוגשת יותר חקלאים ונמצאת יותר בשטח אני מבינה כמה זו טיפה בים וכמה אנחנו נחוצים. התמריץ של המלגה הוא גם עזרה כלכלית שאנחנו ממש צריכים כרגע בתוך הריק. אני כאן בזכות סיבות שמשתלבות יחד בצורה מושלמת. האחת היא תמיכה בקיבוץ שלי והשנייה היא תמיכה בנפש שלי. ההתנדבות מרחיקה אותי מהמסך ומדיווחים על מה שקורה בעזה כשהבן זוג שלי משרת שם".
ארגמן מתניידת בכל יום בין מפלסים, ההורים בלהבים, חברים בב"ש וקפיצות לשדה בוקר כשבן הזוג יוצא לאפטר.
"ההתנדבות נותנת לי הרבה ברמה האישית. זו התחייבות וסיבה לקום בבוקר. אם קבעתי שאני מגיעה למטע, מחכים לי. אני מעדיפה להתמקד בכמה פירות אני קוטפת ולא באירועים חדשותיים קשים. זו גם הזדמנות לפקוח עיניים ולראות איך חקלאים בישראל נלחמים בשיניים כדי לסגור שנה בלי הפסדים. אני שמחה לראות היום תוצרת כחול לבן מסומנת בסופר. ארגון לקט ישראל, עושה חסד עם החקלאות ולא רק בזמן המלחמה".
איך היוזמה מסייעת לחקלאים בשטח?
"רואים שהיא מייצרת עבורם ודאות וזה הרבה. הם יודעים שכל יום יגיעו מתנדבים לכל אחד מהם ושהם יכולים לסמוך על זה. אני חושבת שכדאי להמשיך עם היוזמה, כל זוג ידיים משמעותי. זה טוב לכל הצדדים ועבורי זו שליחות".