קיץ 1985 היה קיץ קשה בישראל. פיגועים נגד מדינת ישראל בוצעו על ידי ארגוני טרור שונים, לא מעט מהן על ידי אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), בתוך המדינה ומחוץ לה. ב-21 בספטמבר חדרה חוליית מחבלים לאזור רצועת הביטחון הצפונית בדרום לבנון וירתה טילי קטיושה על יישובים בגליל. ב-25 בספטמבר, יום הכיפורים, עלו שלושה מחבלים מ"כוח 17" של אש"ף על יאכטה ישראלית בשם "פירסט" שעגנה בקפריסין ורצחו שלושה אזרחים ישראלים ששהו בה. עוד באותו היום הוחלט להשיב לאש"ף כגמולו ולתקוף את מפקדתו הראשית שישבה בחמאם א-שאט שבתוניס. "אין חסינות לגורם אש"פיסטי בשום מקום בעולם", אמר שר הביטחון יצחק רבין. "ידו הארוכה של צה"ל תדע להשיג ולהעניש. ישראל תקבע את דרך הלחימה ומקום הפגיעה בהתאם לשיקוליה בלבד".
לאחר תכנונים ושיקולים שונים, אישרה הממשלה בראשות שמעון פרס את המבצע והוחלט להטיל את ביצוע המשימה על חיל האוויר. מפקד החיל, אלוף עמוס לפידות, תכנן את המבצע בצורה מדוקדקת. נתיב הטיסה שנבחר חלף מחוץ לנתיבי הטיס הבינלאומיים, מה שהבטיח את גורם ההפתעה והמטוסים שנבחרו לביצוע היו מסוג F-15. היעד, שנמצא במרחק 2,500 קילומטרים (1,280 מייל) מישראל, היה הרחוק ביותר אליו יצאו מטוסי קרב ישראלים אי פעם ולשם כך נקבעו שני תדלוקים אוויריים בדרך אליו.
לביצוע המשימה נדרשו עשרה מטוסים ועל מפקדי הטייסות הוטל לבחור את הטייסים שישתתפו בו. "זוהי טיסה שאתה עושה פעם בחיים ולא היינו צריכים לחפש מתנדבים. הבעיה שלנו הייתה את מי לדחות", סיפר תא"ל גיורא, מפקד בסיס תל-נוף, שהיה בין הטייסים שהשתתפו במבצע. הטייסים שנבחרו לבסוף היו האליטה הוותיקה של טייסי ונווטי מערך ה-F-15 באותה תקופה וכמוביל התקיפה נבחר סא"ל אבנר, מפקד אחת הטייסות. יתר הטייסים נקבעו על סמך ניסיונם בהטסת המטוס ובהפעלת מערכת הנשק שבה נעשה שימוש במבצע.
מועד המבצע נקבע ל-1 באוקטובר, יום שלישי, וזאת על מנת לצמצם את הסיכוי לפגיעה בנופשים, שהיו עלולים להימצא על חוף הים הסמוך למפקדת אש"ף. במוצאי השבת נערכו תדריכים בהשתתפות כל הגורמים המבצעים ובנוכחות הרמטכ"ל משה לוי. הטייסים קיבלו הוראות מפורשות להימנע ככל האפשר מירי על אזרחים ולא להטיל את הפצצות לפני זיהוי ודאי ומוחלט של המטרות.
בבוקר ה-1 באוקטובר המריאו עשרת המטוסים מבסיס תל נוף. "זה היה כמו להמריא מאצטדיון", סיפר אחד הטייסים לביטאון חיל האוויר. "כל הבסיס עומד ומסתכל עליך". הטייס מיכאל הוסיף כי "אחרי ההמראה אתה רוצה לעשות את הגיחה ולא להתקלקל בדרך. אתה במתח: איך תמצא את המטרה והאם יתקיימו כל התנאים שיאפשרו את הביצוע. בעצם אתה טס בודד. החברה היחידה היא המטוסים שלידך, אבל זו לא בדיוק ההזדמנות לשיחת חולין. אתה מרוכז בפרטים המבצעיים".
ביצוע מושלם
בשעה 11:00 בבוקר ראו הטייסים את קו החוף התוניסאי וזיהו את המטרות. על כל מטוס הייתה פצצה אחת מסוג GBU-15 ועל הטייסים הוטל לזהות כל אחד את מטרתו, להטיל את הפצצה ולמשוך כלפי מעלה. התקיפה עצמה בוצעה בשני גלים. ראשונים הותקפו היעדים הדרומיים, כדי שהעשן שייתמר מהם לא יכסה את המטרות הצפוניות. "בשניות האלה המתח עולה", תיאר סא"ל מיכאל. "הדם שלך מקבל תוספת של אדרנלין ואתה מתרכז כולך בביצוע. באותן שניות ממומש הכול - ההחלטות, התכנון, ההכנות. אפשר לומר, שכל שלבי הביצוע - גילוי המטרות, הזיהוי, ההפצצה עצמה - היו כמעט מאה אחוז לפי התכנון".
הפגיעות במטרות היו מדויקות: לשכתו של מפקד אש"ף, משרד ראש מחלקת מבצעים של הארגון, משרדי "כוח 17", מנהלת הכספים של אש"ף ומשרדי ארגון פורשי א-צעיקה נהרסו לחלוטין. מגורי "כוח 17" נפגעו קשות. בין 60 ל-75 מחבלים נהרגו בתקיפה וכ-70 נוספים נפצעו. לטענת ממשלת תוניסיה ואש"ף, נהרגו בהפצצה גם מספר אזרחים.
"אחרי שיצאתי מהיעף, ראיתי את הפצצות פוגעות במטרה בצורה מדויקת", המשיך סא"ל מיכאל. "עלה הרבה עשן. ממבט הציפור אתה לא רואה פרטים קטנים או דמויות. התמונה לא דומה למה שאתה רואה אחר כך בטלוויזיה. אתה רואה רק שפגעת במטרות".
כבר במהלך הטיסה בת שלוש השעות לישראל, דיווחה רשת BBC על התקיפה. הידיעה, שפורסמה ב"מקורות זרים", אושרה מיד על ידי ממשלת ישראל ואף על פי שהידיעה על המבצע ועל שמונת המטוסים העושים את דרכם בשמי הים התיכון פורסמה בכל רשתות התקשורת, לא הוזנקו לעברם מטוסי יירוט והטיסה ארצה עברה באופן חלק.
בנובמבר אותה שנה נתפס בארצות הברית יונתן פולארד והואשם בריגול לטובת ישראל. חלק מהטענות כנגד פולארד כללו האשמה כי התקיפה המוצלחת בתוניס התאפשרה הודות לצילומי לווין שהעביר לישראל.
בזירה הבינלאומית התקבל המבצע בגינוי כללי, פרט לתמיכה מצד ארה"ב. תוניס הגישה תלונה רשמית למועצת הביטחון של האו"ם וביקשה כינוס מיידי שלה. המועצה התכנסה ביום שישי, 4 באוקטובר 1985 וקיבלה החלטת גינוי חריפה נגד ישראל. ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטה ונמנעה בהצבעה. היה זה הגינוי הראשון לישראל מאז הפצצת הכור בעיראק.
"כשפנינו לשוב באה השתחררות לחץ אדירה", מסיים סא"ל מיכאל את סיפורו. "תקעתי שאגה אדירה בתא, כדי להתפרק מהמתח. ההרגשה הייתה מעורבת. אתה רואה שהשארת שם חורבן גדול, אבל יודע שהכל בוצע בצורה מושלמת, וזה מה שרצו כולם: המתכננים, המבצעים, בעצם כל עם ישראל. הייתי בהלם כשגיליתי שיש עוד 1,200 מייל עד הבית. החזרה הביתה הייתה הפעם הרבה יותר משמעותית. ראיתי את חופי הארץ במבט אחר. התמלאתי התרוממות רוח, שלא חשתי מעודי. תחושה חדשה לחלוטין. כאות הערכה לצוות הקרקע עשינו את הבאז המסורתי מעל הבסיס ונחתנו. כל הטייסת חיכתה לנו, כל מי שליווה את המבצע ולא ידע בדיוק על מה מדובר. כולם היו נרגשים, וגם אנחנו. ירדתי מן המטוס ורק כשהבחנתי שאין עליו פצצות, התחלתי לעכל. כן, כן. הייתי שם".