החל מסוף שנות ה-60, לאחר שחוסיין מלך ירדן גירש אותם ביד קשה מארצו, החלו ארגוני מחבלים, בעיקר אש"ף בראשות יאסר ערפאת, לפעול בגזרת דרום לבנון. בשנות ה-70 הוציאו הארגונים הללו פיגועים רבים מלבנון.
ב-11 במרץ 1978 אירע אחד הזכורים שבהם, פיגוע "אוטובוס הדמים", בו השתלטה קבוצת מחבלים שהגיעה לארץ בסירות גומי על אוטובוס מטיילים. המחבלים יצאו למסע הרג על כביש החוף, תוך שהם דוהרים עם האוטובוס לכיוון תל אביב ויורים בכל מי שנקרה בדרכם. בפיגוע זה נהרגו 35 בני אדם ו-71 נוספים נפצעו, בהם מפקד הימ"מ דאז אסף חפץ, שעמד בראש כוח שרדף אחרי האוטובוס החטוף וניהל עמם קרב יריות.
על הפיגוע הזה לא יכלה ישראל לעבור לסדר היום. הממשלה, בראשותו של מנחם בגין, החליטה לצאת למבצע צבאי בשטח דרום לבנון, על מנת למוטט את ארגוני הטרור שפעלו שם. בליל ה-14 במרץ נכנסו כוחות צה"ל לגזרה והחל מבצע "אבי החכמה", שנודע כ"מבצע ליטני".
כובשים את בינת ג'בל ומארון א-ראס
מבצע ליטני החל בירי ריכוך של ארטילריה, חיל הים וחיל האוויר בעוצמה מאסיבית מאד. לאחר מכן נכנסו כוחות רגלים ושריון של צה"ל וכבשו את כל שטח דרום לבנון, מגדר הגבול ועד נהר הליטני, פרט למובלעת אחת, העיר צור ומחנה פליטים בסמוך לה, אליהם העדיף הרמטכ"ל מוטה גור לא להיכנס, מחשש לנפגעים בלחימה בתוך שטח בנוי בצפיפות ופגיעה באוכלוסייה אזרחית. כוחות צה"ל פעלו במטרה לייצב רצועה רצופה, שתגן על הגבול עם ישראל. רצועה זו תיקרא לימים "רצועת הביטחון".
הכוח המרכזי של צה"ל היה אוגדה בפיקודו של קצין חי"ר וצנחנים ראשי אורי שמחוני, שכללה כוחות שריון, וכוחות רגלים. על אוגדה זו הוטל לכבוש את אזור העיירה בינת ג'בל, שנודעה כמעוזם של המחבלים. קרב קשה התחולל בכיבוש המוצב תל שעלבון שממערב לבינת ג'בל, כאשר גדוד ובו חיילים מקורס המ"כים של חטיבת גולני, חדר למוצב תחת אש כבדה וניהל קרבות פנים אל פנים עם המחבלים.
בקרב זה נהרגו מעל 50 מחבלים והנותרים ברחו. כוח נוסף כבש את העיירה בינת ג'בל עצמה ואת הכפר הסמוך לה מארון א-ראס, כשגם הוא נתקל במחבלים בקרבות מטווחים קרובים ומשמיד כ-50 מהם.
אוגדה נוספת של צה"ל, בפיקודו של אורי אור, לחמה בגזרה המזרחית וכבשה את העיירה אל-חיאם ומוצבים נוספים באזור. בגזרה זו פעלה בעיקר חטיבת גולני, כאשר בקרב על מוצב תל עכוש נפצע סמג"ד גדוד 12 גבי אשכנזי, אך המשיך לפקד על כוחותיו עד גמר הלחימה.
כשלים ומחדלים
בגזרה המערבית לחמה חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אמנון ליפקין שחק. החטיבה כבשה כפרים בגזרה והמתינה לפקודות נוספות. בזמן ההמתנה מוקמו מחסומים, שנועדו למנוע מעבר של מחבלים לשטח שבשליטת צה"ל. ג'יפ ומשאית קשר של הצנחנים חצו בטעות את אחד המחסומים לכיוון צפון ונקלעו לקרב עם חוליית מחבלים בפאתי העיר צור. כוח חילוץ מסיירת הצנחנים, בפיקודו של משה (בוגי) יעלון הצליח לחלץ את הג'יפ והמשאית ולהרוג את המחבלים.
אירוע משמעתי חמור נוסף אירע בגזרה זו לאחר תום הלחימה, כאשר חמישה חיילים מחטיבת הצנחנים חצו במתכוון את אחד המחסומים לכיוון צפון, נחטפו בידי מחבלים ונרצחו. הרמטכ"ל מוטה גור ביקש להדיח את המח"ט ליפקין שחק מתפקידו, אולם נמלך לבסוף בדעתו.
במהלך הלחימה התרחשו שתי פרשיות חמורות של הרג שבויים. במקרה הראשון עינה סגן בשם דניאל פינטו ארבעה כפריים לבנונים, הרג אותם והשליך את גופותיהם לבאר מים. פינטו נשפט לאחר המבצע לשמונה שנות מאסר, אולם עונשו הומתק על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן לשנתיים בלבד. במקרה השני הורשע סגן אלוף בשם אריה שדה בהריגת שבוי ועונשו, שהומתק בחנינה של הרמטכ"ל ונשיא המדינה, ונקצב לשמונה חודשי מאסר.
הפסקת הכיבוש
עוד לפני המבצע נסוגו חלק גדול מאזרחי דרום לבנון, בהם גם מחבלים רבים, לכיוון צפון המדינה. למעשה, פרט לנקודות בודדות בהן התרחשו קרבות, כבש צה"ל את השטח כמעט ללא התנגדות. אש"ף ירה קטיושות ליישובי הצפון, מהן נהרגו שני אזרחים בקיבוץ מנרה. כשישה ימים לאחר תחילת המבצע, ב-21 במרץ, הורה שר הביטחון עזר ויצמן להפסיק את הכיבוש ולסגת לקו הגבול הבינלאומי. נסיגה זו ארכה זמן רב והושלמה רק בחודש יוני.
לצה"ל היו בקרבות 18 הרוגים ו-113 פצועים ואילו לארגוני הטרור היו כ-300 מחבלים הרוגים. בגזרה המדינית ספגה ישראל ביקורת רבה, בעיקר בשל 200 אלף הפליטים הלבנוניים, שברחו מהאזור בשל המבצע.
לאחר המבצע הושגה בדרום לבנון מציאות חדשה. המבלים נסוגו אל מעבר לליטני, מה שיצר גבול "טבעי" וכוח בינלאומי של יוניפי"ל הוצב בדרום לבנון. הכוח הוצב באזור בעקבות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מה-19 במרץ, שקראה לנסיגה מלאה של ישראל מהשטח. כוח נוסף, המיליציות הנוצריות בפיקודו של סעד חדאד, שהיו בקשר טוב עם ישראל ונהנו מציוד ואימון צה"ליים, הוצב גם הוא בשטח וזכה לשם צד"ל - צבא דרום לבנון. צבא זה פעל בגזרה עד שפורק עם יציאתו הסופית של צה"ל מרצועת הביטחון.
