"מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת האמות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". לא לחינם הזכיר דוד בן גוריון בנאום שנשא ב-14 במאי 1948 בבית דיזנוגוף שבשדרות רוטשילד 14 בתל אביב, את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, שנתנה תוקף לזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל. יום לאחר החלטה זו, שהוכרזה ב-29 (כ"ט) בנובמבר 1947, פרצה המלחמה אליה הצטרפו לאחר נאומו גם מדינות ערב. מלחמה שגבתה מהיישוב היהודי הקטן של אותם ימים, כ-650 אלף איש, מספר קורבנות גדול מכל מלחמה אחרת בתולדותיו. מלחמת העצמאות.
1. הקרבות של "לפני המדינה"
2. עוברים מהגנה להתקפה
3. יום לאחר ההכרזה: מותקפים מכל החזיתות
4. קרבות בקיבוצי הנגב
5. נגד הלגיון הירדני בירושלים
6. נגד הסורים בחזית הצפונית
7. צה"ל מוקם תוך כדי הלחימה
8. ההפוגה הראשונה
9. פרשת אלטלנה
10. קרבות עשרת הימים
11. הכרעת המלחמה
12. הנפת דגל הדיו וקביעת גבולות המדינה
ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר הכרזת האומות המאוחדות ובעוד היישוב היהודי בארץ חוגג, התחילו ערביי ארץ ישראל וכוחות צבאיים לא רשמיים שונים ממדינות ערב (כגון צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים עירקיים וסוריים) במאבק נגד ההחלטה ובמתקפה על היישוב היהודי. על היישוב הגנו כוחות ההגנה, הפלמ"ח והמחתרות אצ"ל ולח"י, שמנו יחד כ-40 אלף לוחמים. הפיגוע הראשון, שנחשב ליריית הפתיחה של מלחמת העצמאות ואירע כאמור כבר ב-30 בנובמבר, היה פיצוץ אוטובוס אגד מספר 2094 בתחנה המרכזית של תל אביב, שבו נהרגו חמישה יהודים.
הקרבות של "לפני המדינה"
חלקה הראשון של המלחמה, שהתנהל במקביל לפינוי הבריטים מהארץ, התאפיין בקרבות בערים בהן הייתה אוכלוסיה מעורבת של ערבים ויהודים, כגון תל אביב-יפו, חיפה, טבריה, ירושלים, עכו וצפת ובקרבות בישובים יהודיים מרוחקים ומבודדים כגון יישובי גוש עציון, הנגב והגליל העליון. הערבים שלטו על הדרכים המובילות ליישובים והתקיפו שיירות אספקה של מזון ותרופות.
הדרך לירושלים, לדוגמא, הייתה חסומה לאורך רוב המלחמה ושיירות אליה וממנה הותקפו וספגו אבידות קשות. שיירת נבי דניאל, שיצאה ב-27 במרץ 1948 מירושלים לגוש עציון, הושמדה כליל בדרכה חזרה. 14 לוחמים נהרגו ו-40 נפצעו. שיירת הדסה, שיצאה ב-13 לאפריל 1948 להביא אספקה לבית החולים הדסה הנצור, נתקלה בשכונת שייח ג'ראח בקבוצה של פורעים ערבים, שרצחו 78 מנוסעיה. גם בצפון תקפו הערבים שיירות. אחד המקרים הנוראים ביותר במלחמה אירע לשיירת יחיעם של חטיבת כרמלי, שיצאה ב-27 במרץ 1948 מנהריה להביא אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור. סמוך לכפר כאברי נקלעה השיירה למארב של כפריים ערבים ובקרב שהתפתח במקום נהרגו 46 לוחמים.
תכנית ד': עוברים מהגנה להתקפה
על מנת להשתלט על השטחים שהקצה האו"ם ליישוב היהודי בתכנית החלוקה, וכדי לתת מענה למצבו החמור של חלק מהיישוב היהודי ולהעלות כוננות לקראת פלישתם הצפויה שלך צבאות ערב, הוציאה מפקדת ההגנה ב-10 במרץ 1948 את תוכנית ד', שכללה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית והיוותה את נקודת המפנה במעבר למחשבה של צבא מאורגן. במסגרת התכנית נערכו מבצעים, שהגדול מביניהם היה מבצע נחשון, שהתרחש בין ה-5 ל-15 באפריל 1948 ונועד לפרוץ את הדרך הנצורה לירושלים. המבצע הצליח ומיד אחריו הגיע מבצע הראל, בו הועברו בין ה-15 ל-21 לאפריל עשרות משאיות עם אספקה ליישוב הירושלמי הנצור. על שני המבצעים הללו פיקדו מיטב ממפקדי צה"ל של אותם ימים, כגון יוסף טבנקין, יצחק רבין, יגאל ידין, שמעון אבידן, חיים לסקוב ועוד. המבצעים אומנם הצליחו, והיוו מעין נקודת מפנה בלחימה, אולם הדרך לירושלים נחסמה שוב זמן קצר לאחריהם, בשל מחסור בכוח אבטחה.
במסגרת תוכנית ד' נערכו גם מבצע מכבי (8-18 במאי 1948), שנועד לכבוש את לטרון ולהרחיב את הדרך לירושלים אך נכשל, והקרב הקשה על משמר העמק (4-13 לאפריל 1948), שבמהלכו תקף צבא ההצלה של קאוקג'י את הקיבוץ במשך מספר ימים ונהדף לבסוף בסיוע הפלמ"ח שהוחש למקום. במהלך הקרבות, עליהם פיקד יצחק שדה, פונו מהקיבוץ ברגל הילדים והנשים דרך קווי האויב. ב-8 באפריל תקפו כוחות הפלמ"ח את צבאו של קאוקג'י וגרמו למנוסתו ולמנוסת רבים מכפריי האזור הערבים. הניצחונות במבצע נחשון ובקרב משמר העמק, וכן כיבוש החלקים הערבים של הערים יפו, טבריה וצפת וכפרים ערבים רבים נוספים, שהתרחשו כולם סמוך מאד למועד סיום המנדט הבריטי על הארץ, נחשבו לתפנית גדולה לטובת ישראל במלחמה, אולם בשל קרבות אלו ברחו או גורשו מבתיהם רבים מערביי ישראל והחלה בעיית הפליטים הפלסטינים.
יום לאחר הכרזת העצמאות: מותקפים מכל החזיתות
ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות. צבאותיהם של חמש מדינות ערב – מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועירק פלשו לישראל ותקפו בכל החזיתות. כבר באותו יום התקיפו מטוסי חיל האוויר המצרי את תל אביב וגרמו ל-40 הרוגים. בדרום התקדמו המצרים לעבר יישובי הנגב, במזרח ניתק הלגיון הירדני את הרובע היהודי בעיר העתיקה ותקף יישובים בעמק הירדן וביהודה ושומרון. הסורים תקפו מצפון את יישובי עמק הירדן והלבנונים תקפו את הגליל העליון. החודש הראשון למלחמה היה הקשה ביותר בה ומדינת ישראל הצעירה ספגה אבידות רבות.
בחזית הדרום ניהלה חטיבת גבעתי בפיקודו של שמעון אבידן קרבות עזים נגד המצרים, שתכננו לנוע דרך החוף לכיוון תל אביב, אולם נעצרו בגשר ג'סר איסדוד סמוך לאשדוד (הנקרא מאז גשר "עד הלום"), שפוצץ על ידי אנשי חטיבת גבעתי כבר ב-12 במאי, כהכנה לפלישת הצבא המצרי. במהלך חנייתם לפני הגשר תקפו בתחילת יוני את המצרים ארבעה מטוסי "מסרשמיט" שהגיעו לישראל בחלקים והורכבו כמה ימים קודם לכן.
אחרי התקפת חיל האוויר, התקיפה בלילה חטיבת גבעתי את הטור המצרי, אולם לא גרמה לו נזק רב. למרות זאת, מסיבה שאינה ברורה, עצרו המצרים את התקדמותם וריכזו מאמץ בתקיפת יישובי הנגב המבודדים. סגן מפקד חטיבת גבעתי, מאיר דוידזון, אמר לימים כי "כל גבעתי ידע שאסור לתת למצרים להגיע לתל אביב. בלי ירושלים תהיה מדינה, אבל בלי תל אביב – לא תהיה מדינה".
קרבות בקיבוצי הנגב
בקיבוצי הנגב המבודדים נגבה, יד מרדכי, ניצנים ואחרים התנהלו קרבות גבורה מרים בהם נפלו רבים מחברי הקיבוצים ומהלוחמים המגנים. קיבוץ יד מרדכי נפל בידי המצרים לאחר חמישה ימי קרבות וקיבוץ ניצנים נכנע אחרי קרב קשה. לאחר כניעתו של ניצנים הוציא אבא קובנר, קצין התרבות של גבעתי, שלחם במרד גטו וילנה, דף קרבי ובו ביקורת חריפה על אנשי הקיבוץ. "להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא!", כתב קובנר. "לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות"! אנשי ניצנים נעלבו עד עמקי נשמתם מהפגיעה שפגע בהם קובנר ומפקדי גבעתי אף התנצלו לימים בפני חברי הקיבוץ והסבירו כי מטרת הדף הקרבי הייתה לעודד את אלו שלחמו במקומות האחרים ולמנוע נטישת ישובים. קיבוץ נגבה, שגם בו התרחש קרב עקוב מדם, לא נכנע.
נגד הלגיון הירדני בירושלים
בחזית הירדנית, ובעיקר בירושלים לה ייחס בן גוריון חשיבות גדולה, התנהלו קרבות קשים. הלגיון הירדני כיתר את הרובע היהודי בירושלים העתיקה, הפציץ את קיבוץ גשר ואת מצודת המשטרה בנהריים, כבש את גוש עציון ולטרון, ושלט על הדרך לירושלים. גם ברמת רחל נערכו קרבות קשים והקיבוץ עבר לאורך כל המלחמה מיד ליד, עד שנכבש לבסוף על ידי ישראל. כוחות של הפלמ"ח וההגנה ניסו שלוש פעמים לכבוש את לטרון, ונחלו כישלונות קשים, אולם בגזרה אחרת נחלו הכוחות הצלחה כאשר מתחת לאף של הירדנים התגלתה דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה והובילה אספקה לירושלים הנצורה. ניסיון כיבוש של הרובע היהודי נערך ונכשל, אולם מחלקה בפיקודו של הרמטכ"ל לימים דוד אלעזר הצליחה לכבוש את הר ציון ולהגיע דרכו לתושבי הרובע הנצורים. הצלחת הכיבוש לא נוצלה ואנשי הרובע ומגניו ספגו התקפות חוזרות ונשנות, בעיקר מצד צלפים, עד שב-28 למאי נכנע הרובע ויושביו נלקחו בשבי. הרובע היהודי ייכבש שוב בידי ישראל רק במלחמת ששת הימים.
>> בן 10 בנופלו: סיפורו של ניסים גיני, שנפל בהגנה על העיר העתיקה
נגד הסורים בחזית הצפונית
בצפון הארץ התקדמו הסורים לעבר קיבוצי עמק הירדן. משטרת צמח נכבשה לאחר קרב קשה והכוחות המגנים נסוגו לקיבוץ דגניה א'. הסורים תקפו את הקיבוץ בירי ארטילרי ובכוח שריון, שכלל ארבעה טנקים מסוג רנו "35-R". לעזרתה של דגניה הוחשו שני תותחים צרפתיים, שהגיעו לארץ רק יום קודם לכן ונקראו "נפוליונצ'יקים".
לוחמי דגניה הצליחו לעצור את התקדמותם של שני טנקים בעזרת בקבוקי מולוטוב והסורים נסוגו מהקיבוץ ומאוחר יותר גם מצמח. אחד הטנקים, שנעצר ממש בכניסה לקיבוץ, עומד שם עד היום ומשמש מזכרת לקרב הקשה. בקרבות בחזית זו תקפו הסורים גם את קיבוץ עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה, אולם משמר הירדן נפלה ואנשיה נלקחו בשבי. גם אנשי הקיבוצים מסדה ושער הגולן, שמצאו את עצמם בעורף הסורי, נטשו את יישוביהם.
לצבא לבנון לא היה חלק משמעותי ביותר במלחמה. לוחמיו פלשו לגליל העליון וכבשו את מצודת נבי יושע ואת קיבוץ מלכיה והשתלטו, לצד חלק מצבא ההצלה של קאוקג'י, על העיר נצרת וחלקים נוספים בגליל התחתון. כל הכיבושים הללו נערכו ללא קרבות קשים ביותר וצה"ל כבש את האזורים בחזרה בסיום המלחמה.
הקמת צה"ל
ב-26 במאי, תוך כדי לחימה, הכריזה הממשלה על הקמת צבא ההגנה לישראל, הוא צה"ל. בפקודת יום שפרסם דוד בן גוריון ב-31 במאי נכתב כי "עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה מהמחתרת ונהפכה לצבא סדיר. בידיו של צבא זה מופקד מעתה ביטחון העם והמולדת". אנשי הפלמ"ח לא ראו בעין יפה את פירוקו ו"הכנסתו" תחת כנפי צה"ל ואיבה גדולה נותרה בין חלק מהם לבין בן גוריון.
בראשיתו מנה צה"ל כ-35 אלף לוחמים ובהמשך המלחמה עלה מניינו לכ-70 אלף. החטיבות הראשונות שהרכיבו את צה"ל היו חטיבות הפלמ"ח הראל, יפתח והנגב וחטיבות ההגנה גולני, קרייתי, אלכסנדרוני, עציוני, גבעתי וכרמלי. בהמשך הוקמו גם חטיבת עודד והחטיבות 7 ו-8, שהורכבו ברובן מעולים חדשים, ניצולי שואה, שגויסו מיד עם הגיעם ארצה. גם אנשי האצ"ל והלח"י הצטרפו לשורות צה"ל, וכלל הלוחמים הושבעו רשמית בטקס שנערך ב-29 ביוני.
ההפוגה הראשונה
לאחר חודש של קרבות קשים בכל החזיתות, קיבלו הצדדים ב-10 ביוני את הצעתה של מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש. ישראל הייתה זקוקה להפסקה זו כאוויר לנשימה, על מנת לגייס ולאמן חיילים לצבא ההגנה הצעיר שזה עתה הוקם.
גם צבאות ערב, שהתקשו להתמודד עם הלחימה הישראלית העיקשת ואיבדו עד שלב זה כ-2,000 לוחמים, רצו בהפסקת האש על מנת להתארגן מחדש. המתווך מטעם האו"ם שהביא להפסקת האש היה הרוזן פולקה ברנדוט, אולם הצעתו להפסקת לחימה כוללת, שכללה ויתור ישראלי על ירושלים והנגב, נדחתה על הסף ואף הביאה כעבור שלושה חודשים, ב-17 בספטמבר, להתנקשות בחייו על ידי לוחמי מחתרת הלח"י.
פרשת אלטלנה
ב-22 ביוני, במהלך ההפוגה הראשונה, התרחשה פרשת האונייה אלטלנה, שהעיבה על המורל וגרמה למשבר קשה ביישוב היהודי. על האלטלנה, אונייה אותה רכש האצ"ל מצרפת, היה נשק רב. האונייה עגנה בתחילה על החוף שמול כפר ויתקין ובין מפקד האצ"ל מנחם בגין לבין ממשלת ישראל, אותה ייצג ישראל גלילי, החל משא ומתן בנוגע לשימוש הנשק שעל סיפונה. בן גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל ואילו בגין רצה לקבל לידיו לפחות עשרה אחוזים מהנשק ולהעבירם לידי לוחמי האצ"ל בירושלים הנצורה.
צה"ל הציג לאנשי האצ"ל אולטימטום שלא נענה והאונייה הפליגה לחופי תל אביב, שם פרץ עימות מזוין בין הצדדים. בן גוריון הורה להפציץ את האונייה על נוסעיה והיא טובעה מול חופי תל אביב. בגין הכריז בתגובה כי ארגון האצ"ל פורש משורות צה"ל, אולם חזר בו לאחר מספר ימים. בעימות זה בין צה"ל לבין אנשי האצ"ל נהרגו 19 לוחמים – 16 לוחמי אצ"ל ו-3 מלוחמי צה"ל.
קרבות עשרת הימים
ב-8 ביולי, למרות מאמצים של האו"ם למנוע את הלחימה, התחדשו הקרבות לסיבוב נוסף, שזכה לשם "קרבות עשרת הימים". במהלך קרבות אלו נטתה הכף לטובתו של צה"ל והם אלו שהכריעו את גורל המערכה כולה. בדרום פתחו המצרים בהתקפה וכבשו את היישוב כפר דרום, שננטש במהלך הלילה. מעודדים מהצלחתם תקפו המצרים גם את באר טוביה וג'וליס, אולם נהדפו משניהם, תוך שהם סופגים אבידות קשות. צה"ל עבר למתקפה ופשט על הכוח המצרי באזור קיבוץ נגבה ומשטרת עירק סואידן, אולם ההתקפה האחרונה נכשלה. המצרים תקפו שנית וניסו לכבוש את הקיבוצים בארות יצחק וגלאון, אך נהדפו משניהם תוך שהם סופגים שוב אבידות קשות. בתום סיבובי הקרבות הללו נותר הנגב מנותק, אולם מצבם המוראלי של המצרים היה קשה ושלל רב נפל בידי צה"ל.
בגזרה המזרחית פתח צה"ל ב-9 ביולי במבצע דני (על שם דני מס, מפקד שיירת הל"ה שנהרג), שמטרתו היתה להקל את הלחץ על ירושלים ולהרחיק את הכוחות שאיימו על תל אביב. דני היה המבצע הגדול ביותר במלחמה והשתתפו בו כוחות משוריינים רבים. במהלך המבצע כבש צה"ל את הערים לו ורמלה, את נמל התעופה לוד ואת בן שמן והתקרב מאד ללטרון. במהלך מבצע זה ברחו וגורשו מבתיהם אלפי ערבים ובעיית הפליטים החריפה מאוד.
בגזרת ירושלים כבש צה"ל את אזור עין כרם, תקף את הלגיון הערבי מכיוון הר ציון וניסה לכבוש את העיר העתיקה, אך נהדף. בצפון ביצע צה"ל את מבצע דקל, שבמהלכו נכבשו העיר נצרת והיישוב שפרעם. במהלך קרבות עשרת הימים נכנס למערכה ביתר שאת גם חיל האוויר הישראלי. ישראל רכשה מטוסי קרב מסוג 17-B, שביצעו גיחות רבות והפציצו אף בקהיר ובדמשק. חיל האוויר המצרי הפציץ בתגובה שוב את תל אביב וגרם לאבידות, אולם חלק ממטוסיו הופלו בקרבות אוויר מעל שמי העיר, כאשר התושבים צופים ומריעים לטייסים הישראלים.
בתום עשרה ימים, לאחר לחץ גדול מצד מועצת הביטחון של האו"ם, נכנסה לתוקפה הפוגה שנייה. צה"ל, שהרגיש שהמומנטום נמצא בידיו, לא רצה בהפסקת הלחימה, אולם אולץ לכך בשל איומים מצד האו"ם והמעצמות. ב-21 ביולי הופסקו שוב הקרבות, ללא מועד שבו אמורה לפקוע הפסקת האש.
הכרעת המלחמה
במהלך ההפוגה השנייה תכנן צה"ל את המבצעים העתידים להכריע סופית את המלחמה, וניצל הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד הערבים, כדי להכריע את הכף. בצפון תקפו כוחותיו של קאוקג'י שיירה שהיתה בדרכה לקיבוץ מנרה. בתגובה פתח צה"ל ב-28 באוקטובר במצע חירם, במהלכו נכבשו כל שטחי הגליל העליון וצבא ההצלה של קאוקג'י, ששלט בשטחים אלו, ברח ללבנון. גם בצפון ברחו וגורשו ערבים רבים מבתיהם.
בגזרת ירושלים יצא צה"ל למבצע ההר, במהלכו הרחיב את שליטתו בשטחים שמדרום לעיר. לאחר הצלחת המבצע ניסה צה"ל במבצע יקב לכבוש שוב את העיר העתיקה, אולם נתקל בהתנגדות קשה וכשל במשימתו, וירושלים העתיקה נותרה בידי הירדנים עד למלחמת ששת הימים. ב-1 בדצמבר הושג הסכם הפסקת אש בגזרה, על ידי שיחות בין מפקד חטיבת עציוני משה דיין למפקד הלגיון הערבי באזור.
הגזרה שהטתה באופן סופי את הכף לטובת ישראל הייתה הגזרה הדרומית. ב-15 באוקטובר הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו שיירה ישראלית בנגב. צה"ל יצא בתגובה למבצע יואב, שכלל תוכנית שאפתנית לכיבוש הנגב. במבצע השתתפו כוחות רבים, שהצליחו להשתלט על שטחים נרחבים בנגב ובעיקר על אזור משלטי חוליקאת, ששלט מבחינה טופוגרפית על הדרך ליישובים.
צה"ל המשיך לתקוף, כבש גם את באר שבע ואת אזור בית גוברין וניתק את הכוחות המצריים זה מזה, כשהם מבודדים ומכותרים באזור קריית גת, שזכה לשם כיס פלוג'ה (לסיפור הקרב המלא על כיס פלוג'ה). מפקד הכוח המצרי באזור זה היה גמאל עבד-אל נאצר, לימים נשיא מצרים. מבצע יואב הסתיים ב-22 לאוקטובר, כשהכוחות המצרים מבודדים ומובסים. הקרבות בדרום נמשכו ב-8 לנובמבר, שבו יצא צה"ל למבצע לוט וכבש את אזור סדום ואת משטרת עירק סואידן.
מעודד מההצלחה, יצא צה"ל ב-22 לדצמבר למבצע חורב, שהיה זה שהכריע למעשה את גורל המלחמה. במתקפה גדולה הצליח צה"ל לגרש את כל הכוחות המצרים שנותרו בנגב (פרט לאלו שישבו בכיס פלוג'ה) ולהגיע עד לאל עריש שבסיני. הצלחתו של צה"ל וכניסתו לשטח מצרים גרמה להתערבות בריטניה, לה היה הסכם הגנה עם המצרים, וצה"ל נסוג בחזרה. מועצת האו"ם קראה להפסקת אש כוללת ובמבצע זה, שהסתיים ב-7 לינואר 1949, תמו למעשה קרבות מלחמת העצמאות.
הנפת דגל הדיו וקביעת גבולות המדינה
הקרבות אומנם תמו באופן "רשמי" והפסקת האש נכנסה לתוקף, אולם ב-5 במרץ 1949, במהלך שיחות הפסקת האש בגזרות השונות, ניצל צה"ל הזדמנות ויצא למבצעים עובדה ויצוב, במהלכם כבש את הערבה, את אזור עין גדי ואת העיר אום רשרש, היא אילת, בה הניף האלו לעתיד אברהם אדן (ברן) את דגל הדיו. שני המבצעים הללו היו האחרונים בהחלט במלחמת העצמאות. במסגרת הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו סופית ב-20 ביולי 1949, נפרדו הכוחות ונקבעו גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה, שהפנתה עכשיו את מרבית משאביה לקליטת עלייה ולבניין הארץ.
