כמו בכל שנה, גם ביום הזיכרון הקרוב יצא יעקוב מרקוביץ בן ה-86 מביתו שבצהלה לקרית גת. כמו בכל שנה יפגוש בבית הספר התיכון "גרוס" את דור העתיד של ארצנו ויעביר להם את המורשת של בונה המדינה, של האדם שנלחם על הקמת הארץ, של זה שאיבד את חבריו הטובים ביותר. רוב בני הנוער שפוגשים אותו לא יודעים שהקשיש החביב הזה נמצא שם בעיקר בזכות המזל. שהיה אמור לאבד את חייו בקרב ההוא בכיס פאלוג'ה, סמוך לקרית גת כיום, כפי שקרה ל-87 חבריו לפלוגה שמונצחים כיום על אנדרטה בעיר. דקה אחת, אולי פחות, הפרידה בין יעקוב למוות ודאי.
הקרב על כיס פאלוג'ה היה חלק ממבצע "חיסול". במלחמת העצמאות פרץ הצבא המצרי אל הנגב ונוצרה זרוע ארוכה מהגבול דרך האזור של אשקלון כיום ועד לבית גוברין. בתגובה צה"ל פתח במבצע נגדי שנקרא "יואב", במסגרתו הצליחו הכוחות לכתר חטיבה שלמה של הצבא המצרי במה שמוכר ככיס פאלוג'ה. בתוך הכיס נלכדו למעלה מ-5,000 חיילים מצרים של חטיבה 4, שהיו תחת פיקודו של בריגדיר מצרי סודני בשם סייד טהא, שהכינוי שלו היה "הנמר מסודאן". עוד 2,000 תושבים מקומיים היו בכיס וכן כלים כבדים כמו תותחים ומשוריינים נושאי מקלעי ברן. בין הנצורים היה גם גמל עבד אל נאצר, מי שיהיה לימים נשיא מצרים ומנהיג אזורי.
לאחר כיתור החטיבה המצרית החליט הפיקוד העליון לצאת למבצע "חיסול" בכדי להשמיד את המצרים ובהמשך להוציאם מהמדינה שרק נולדה, במסגרת מבצע "חורב" לשחרור הנגב. אך המשימה התגלתה כקשה, מסוכנת - וקטלנית. המצרים היו מבוצרים היטב, זכו לסיוע ארטילרי, ולא התכוונו לוותר בקלות.
לוחמים כבר מגיל 14
את המשימה להשמיד את החטיבה קיבלה חטיבת אלכסנדרוני, אליה היה שייך גם מרקוביץ. למרות גילו מרקוביץ צלול וחד מחשבה, ובדבריו הוא מחזיר אותנו לאותם ימים. בזכרונו חיים עדיין אותם קרבות עזים של מלחמת העצמאות, ובעיקר אותו מסר שלא נעלם בחלוף עשרות השנים: גם שאתה מאבד חברים אתה מבין שאין ברירה וחייבים להמשיך. לא פחות חשוב, מרקוביץ חי את חייו עם רצון עז להנציח את מורשת החברים שנפלו למען הזכות שלנו, שנראית בסיסית אולי בסיסית מדי, לחיות בארץ ישראל.
"אני הייתי שותף להקמת המדינה", הוא מספר בגאווה. "הצטרפתי להגנה בגיל 14 בעיר בני ברק שם גרתי באותם ימים. היה שם ארגון של בני עקיבא שבו הייתי פעיל והתגייסנו להגנה. פעם בשבוע היינו נפגשים לאימוני אקדח ובימי שבת משתתפים במסדרים. ראיתי בזה חלק מהמשימה הציונית של כל נער בישראל, חלק הלכו לאצ"ל אחרים הלכו ללח"י ואני בהגנה".
יש משהו לא נתפס, בטח להורים של היום, בילדים בני 14 שמתאמנים באקדחים, שומרים על השדות ושרים המנונים של ציונות. למרקוביץ אין בכלל ספק וכך גם היום. הוא מתבגר ביחד עם ארגוני המחתרת, הופך לגבר וללוחם צובר ועם חבריו ניסיון מבצעי מול ערביי המקום ובהמשך גם נגד הבריטים. כאשר בן גוריון מכריז על המדינה והבריטים עוזבים את הארץ, לכולם ברור שמלחמה זה עניין של זמן.
"כשפרצה המלחמה מיד גייסו את כל אנשי ההגנה ואותי שלחו לחטיבת אלכסנדרוני", מספר מרקוביץ, שהוצב בפלוגה של חיילים חובשי כיפות, "הפלוגה הדתית" כפי שנקראה, פלוגה ג'. "אחת המשימות הראשונות שאני השתתפתי היה כיבוש של מה שנקרא היום תל השומר. זה היה הדרך לשני כפרים וגם היה שם בסיס בריטי נטוש שהערבים רצו להשתלט עליו. הגענו לשם והצלחנו להשתלט על הבסיס הבריטי. באותם הימים אני כבר הייתי הרס"פ - רב סמל פלוגתי".
למרקוביץ וחבריו אין זמן לנוח על זרי הדפנה. מדינת ישראל מותקפת מכל הגבולות על ידי צבאות ערב ומבפנים על ידי ערביי המקום. חטיבת אלכסנדרוני משתתפת בכיבוש הכפרים שמדרום לבני ברק ולאחר מכן בכיבוש יפו והכפרים שסמוכים לכפר סבא.
מרקוביץ משתתף עם החטיבה בלחימה נגד העיראקים באזור השרון. הם סופגים את הכישלון הראשון בלטרון, ומשם נשלחים לכיבוש טנטורה שבאזור חיפה. עד נובמבר 1948 חטיבת אלכסנדרוני משתתפת בלחימה באזור ראש העין, טירה, קולה ואפילו טול כרם, גם שם הם סופגים מכה קשה. כל מקום כזה מסמל עבורם דם שנשפך וחברים שאבדו, אך למרות הכל הם תמיד הולכים לאן שפוקדים עליהם. "זה בכלל לא הייתה שאלה", פוסק מרקוביץ נחרצות. בנובמבר 1948 הם יורדים לדרום, לכיס פאלוג'ה, בלי לדעת שהם הולכים לספוג את אחת המכות הקשות במלחמה.
"לאזור הזה אנחנו מגיעים בסוף 48' כשבתוך הכיס הזה שנקרא פאלוג'ה יש כפר בשם עיראק אל מנשיה, שעל חורבותיו קמה קרית גת", משחזר מרקוביץ. "היו שם בכפר כנופיות ערביות וגם אנשי הצבא המצרי. הייתה שם בעיה לא קלה אבל אנחנו נכנסנו בלילה לתוך הכפר. אני זוכר שעוד לפני כן הייתה אווירה מאוד חיובית בפלוגה. זה היה נר שני של חנוכה ושם בחושך לפני הכניסה הדלקנו אותו כולם ביחד. אגב, בגלל זה האנדרטה מראה נר שני בחנוכייה. הייתה אווירה של קרב ברור, ידענו שאנשים ייהרגו. לא זוכר אם חושבים על המוות, אבל היינו מוכנים להילחם וכבר היינו בכמה קרבות בארץ. ידענו שגם היו כוחות לפנינו שלא הצליחו לכבוש את הכפר".
"הבנתי שכולם מתים, אין לאן לחזור"
בתחילה שלחה החטיבה סיורים "אלימים", שתפקידם היה לאתר את עמדות הצבא המצרי, אך לאחר תחילת הקרב התברר שהם לא גילו את רוב העמדות של המצרים. חיילי האויב שמרו על משמעת אש ולא ירו על הסיירים כדי לא להיחשף, ולכן המידע המודיעיני שהיה בידי החטיבה לא היה מדויק.
הראשונים להיכנס למבצע החיסול היו לוחמי פלוגה א' מגדוד 35, אבל הם נתקלו באש ארטילרית כבדה שהסבה להם אבדות רבות והפלוגה נסוגה. למרות המצב, כוחות גדוד 33, בתוכו פלוגה ג', המשיכו במשימה לפי התכנית. אחרי חצות הגדוד פרץ פנימה וכבש את הכפר ולאחר מכן פלוגה ג' של מרקוביץ נכנסה לכיבוש תל שולט.
"הקרב היה מאוד קשה בשעות חשיכה, כשהפלוגה ספגה אש מהכנופיות והצבא המצרי. היה שם תל עם מוצב גדודי של הצבא המצרי. בעצם הגענו עד לקצה הכפר, שם חיכינו שיהיה מעט אור אז נוכל להתקדם. אני זוכר שהיו שם הרבה קוצים של צבר וראינו בעיניים את המוצב. היו מספר ניסיונות של הפלוגה להסתער שלא הצליחו. כבר היו לנו פצועים ואנחנו נאלצנו לסגת לאחור כדי לטפל בהם ולהתארגן להמשך. החליטו להיכנס לאחת החצרות בכפר, שם נשמור על עצמנו ונארגן את כל הדרוש לקראת התקפה על התל".
זה בדיוק הרגע שבו ניצלו חייו של מרקוביץ. כרס"פ היה מרקוביץ אחראי על כל הנושא הארגוני והאספקה, ולכן הוא נשלח להביא את כל מה שהפלוגה צריכה. "אני הייתי מחוץ לכפר, הכנתי את האוכל ומה שצריך וגם קיבלתי הודעה להביא תחמושת. בדיוק הייתי בדרך חזרה עם תחמושת לפלוגה כשפגשתי מישהו שאמר לי שאני לא יכול ללכת לשם. הלכתי לחטיבה, שם הסבירו לי שכבר אין לאן לחזור – כי הרגו את כולם. זהו, הבנתי שכולם מתים".
המצרים, כך למד מרקוביץ מאוחר יותר, עלו על החומות הגבוהות שהקיפו את החצר וטבחו בכל מי שהיה בסביבה. "87 אנשים הלכו שם", נזכר מרקוביץ, ומספר שפלוגה ג' פשוט נמחקה מסד"כ הגדוד, כשהיחידים שהצליחו לצאת היו קצין עם שמונה לוחמים שנפצעו. "הם לא יכלו לעשות כלום. המצרים פשוט הרגו את כולם בזמן שטיפלו בפצועים, כולל מפקד הפלוגה והסגן שלו. אף אחד לא העלה על הדעת שיהרגו אותם. כנראה שמשוריינים נושאי מקלעי ברן הצליחו לעבור את כוח החסימה, ונכנסו לכפר עם הלוחמים שהרגו את הפלוגה".
על פי עדויות, בטרם חוסלה הפלוגה ביקש המ"פ סיוע מפלוגות אחרות, אבל כולם היו עסוקים בלחימה. היו עוד נפגעים רבים, חלק מהם מקרבות פנים אל פנים עם האויב בהם סודנים שלחמו בעקשנות. כולם ראו את נושאי מקלעי ברן שנעו לכיוון עיראק אל מנשיה, אבל כל הניסיונות לסייע פשוט נכשלו. לאור המצב המג"ד בן ציון נתן פקודת נסיגה. מפקד פלוגה ג' הודיע בקשר שהוא אינו יכול לסגת בגלל מספר נפגעים גדול שמונעים ממנו לצאת מהמצור. הוא דיווח שבכוונתו להילחם עד הסוף המר. בשעה 10:30 פסקה האש בכפר. מאנשי פלוגה ג' חזרו רק תשעה אנשים.
"תמיד נלחמים על העצמאות שלנו"
אני מנסה להבין ממרקוביץ איך יכול אדם, גם כזה שכבר ראה קרבות, להמשיך אחרי שאיבד את כל הפלוגה בהם גם חברי ילדות, איך לא השתגע. תשובתו מפתיעה בפשטות הנוראית שלה. "חלק מחברי הפלוגה היו חניכים שלי בבני עקיבא וכולם היו חברים שלי בצה"ל", אומר מרקוביץ. "אז מה אז נהרגו, מה כבר אפשר לעשות הם נהרגו ואי אפשר לעשות כלום חוץ מניסיון לעודד את בני המשפחה. עבר אצלי מה שעובר אצל כל אדם ששומע שכל החברים שלו נהרגו. אם נהרגו 87 חברים שלך אז זה מכה קשה, כמו אבן שנפלה עליך אבל זה הכול ומשתדלים להמשיך. אתה לא עוזב את הצבא ואני לא זוכר בדיוק את המצב רוח אבל ברור לך שחייבים להמשיך להילחם. אין מה לעשות אלה החיים ומה שמטילים עליך אתה ממשיך וכן, בלי חשש מהמוות כי במלחמה מתים אנשים וכל אחד מבין את זה. אז צריך להתארגן טוב ולשמור על החיים כמה שאפשר".
ואכן, גם לאחר הקרבות בכיס פאלוג'ה חטיבת אלכסנדורני, ומרקוביץ בתוכה, ממשיכים בלחימה על הנגב. הם משתתפים במבצע עובדה וכובשים את עין גדי. לאחר המלחמה מרקוביץ נשאר בצבא ואף מפקד על פלוגה. במסגרת חיל משטרה צבאית הוא מתקדם עד לדרגת סגן אלוף. לאחר מכן פרש ועבד במשרד הפנים עד שיצא לפנסיה.
עם שוך הקרבות, ולאחר שאיום המוות חדל מלרחף, חוזרים זיכרונות המתים – ומרקוביץ מתחיל מפעל חיים כדי להנציח את חבריו שנפלו. "מאז אותו יום אני מקיים עצרת זיכרון", אומר מרקוביץ ומספר על התיכון בקרית גת שם נערך הטקס. "אנחנו עושים משא לאנדרטה לזכר הנופלים ויחד עם התלמידים עושים טקס במקום. אני עוד זוכר את הפנים של חלק מהאנשים אבל זה לא אירוע שמלווה כל יום כי זה קרה ב-1948 והרבה שנים עברו מאז. אתה ממלא כל מני תפקידים וגם איבדנו עוד אנשים בדרך ככה שאתה מתקדם בחיים. חשוב לי להנציח את הנופלים, להראות למשפחות שלמרות השנים שעברו, לא שכחנו אותם".
כיום אלכסנדרוני היא חטיבת מילואים 609 שלקחה על עצמה להעביר, בין השאר, את המורשת של דור תש"ח. "הקשר שלנו עם לוחמי תש"ח רצוף כל השנים ולא סתם בשבילנו הם מנטורים ודוגמה", אומר סא"ל זוהר יעקובי, ראש מטה החטיבה. "באופן הפורמאלי אנחנו משתתפים כל שנה בעצרות שלהם ומעבר לזה עושים אתם סיורים באזורים שבהם נלחמו. כששומעים את הסיפורים ורואים את הגישה אנחנו מבינים שזה לא אמצעי הלחימה או העליונות הטכנולוגית זה הרוח והנכונות להקרבה. בסיורים שעשינו אתם עמדו מולנו מפקדים שאיבדו 80 או 90 לוחמים ופשוט ממשיכים להילחם. אתה שומע את הסיפורים שלהם ואומר, 'מה אני נותן כדי שלא יהיה מצב שיעצור אותי'. זו רוח לחימה שפעמה בהם וזה חיבור שעושים גם לעולם שלנו כאנשי מילואים. כאנשי מילואים אתה נדרש להקרבה אישית וזה החיבור שאני מצליח לעשות עם דור תש"ח. אולי הסוד, זה להבין תמיד שאנחנו נלחמים על העצמאות שלנו".