כשהסדרה "ישנן בנות" הציגה חבורת נשים גאות על המסך, אחרי שנים של דמויות להט"ביות מינוריות, דמיינתי שאני שם איתן. כשאלן דג'נרס יצאה מהארון ודיברה בפתיחות על האהבה שלה בפני כל העולם, ישבתי בסלון וחלמתי על היום בו גם אני אעז לעשות זאת. כשסדרת הקאלט "הכי גאים שיש" עקבה אחרי החיים של הומואים ולסביות לא העזתי לפספס אף פרק וכש"משפחת פוסטר" הציגה חיי משפחה גאים ונורמטיביים - הבנתי שגם לי יכולה להיות משפחה.
הייתי שם בכל המקרים הללו. בגלל שלא היו לי מודלים לחיקוי מחוץ לארון בסביבה הקרובה, הטלוויזיה לימדה אותי הכל. היא עזרה לי לחקור, לתהות, להתרגש, לבכות, לחייך ולצחוק, לאו דווקא בסדר הזה. היא לימדה אותי שיש שם בחוץ מציאות חיים אחרת, כזו שזה בסדר לחלום עליה. בתור ילדה הייתי מתיישבת שעות מולה, מזפזפת בין הערוצים השונים בחיפוש אחר סרטים וסדרות שיאפשרו לי להציץ לחיים הגאים שכל כך רציתי לחיות.
אבל באותם ימים, הסדרות ש"העזו" להציג דמויות להט"ביות, אפילו אם הן היו מינוריות, שודרו בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות, בחשש שעיניים צעירות יתקלו חלילה בתוכן "אינו מותאם לגיל". למרות שאותי זה לא עצר, ואני בטוחה שגם אחרים הדליקו את הטלוויזיה הקטנה בחדרם בשעות הלילה המאוחרות, ומיד שמו אותה על מיוט מתוך פחד טהור שההורים יגלו במה הם צופים - התביישתי. העובדה שאותן יצירות נקברו אי שם בשעות הלילה המאוחרות וסווגו למבוגרים בלבד, למרות שבחלקן לא היו סצנות מיניות גרפיות, גרמה לי להרגיש שאני עושה משהו אסור. שאני לא בסדר, שאני שונה - שאני מקולקלת.
אבל במוצאי שבת הקרובה מציאות הזאת הולכת להשתנות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, שני גברים עומדים להכיר מתחת לחופה של התוכנית הכי נצפית במדינה - "חתונה ממבט ראשון" (מוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12). למרות שהזמנים השתנו ותכנים להט"בים נגישים יותר, מדובר ברגע מכונן בטלוויזיה הישראלית. רגע שאחריו, בני נוער בפריפירה המדינית, ואפילו כאלו שנהנים מיתרונותיה של בירת הלהט"ב של המזרח התיכון, תל אביב, יבינו שאפשר גם אחרת.
"חתונה ממבט ראשון" כבר ממזמן הפכה למדורת השבט של המדינה. כולם מדברים עליה, כולם חושבים עליה וכולם מחכים בקוצר רוח לגלות מה עלה בגורל הזוגות. כשאותם בני נוער יפתחו את מסך הטלוויזיה, הם יראו לראשונה זוג הומואים שיצא למסע למציאת אהבה, בדיוק כמו שאר משתתפי התוכנית הסטרייטים. הרי בסופו של דבר, במהות שלנו אנחנו לא שונים - כולנו רוצים אהבה, כולנו רוצים לאהוב וכולנו מתמודדים עם בעיות ומהמורות בקשר.
אבל למרות זאת, אנחנו כן שונים, לפחות בעיני ממשלת ישראל, שלא מאפשרת לנו שוויון זכויות מלא. בעוד שהטלוויזיה הישראלית עושה היסטוריה, החוק בישראל אינו מכיר בנישואים חד מיניים וזוגות גאים צריכים להסתפק בהגדרה של "ידועים בציבור". אדגיש: איני מזלזלת בהגדרה זו מכיוון שזכותו של כל אדם להחליט האם הוא מאמין במוסד הנישואים. יחד עם זאת, צריכה להינתן האפשרות לאדם להחליט כיצד הוא רוצה לחיות את חייו, וזו הזייה שבשנת 2022 להט"ב בישראל עדיין נאבקים בדעות קדומות ועל מקומם בחברה, במיוחד כשמדובר בזכויות האנושיות של כולנו - הורות וזוגיות.
כבודם של השלטים והזעקות לשינוי במקומם מונח, אבל זה לא סוד שאחת הפלטפורמות המשמעותיות ביותר לשינוי המצב הקיים היא הטלוויזיה. נראות גאה בסרטים, סדרות ואפילו בפרסומות מבהירה לכולם - שהקהילה הלהט"בית כאן, נוכחת ולא הולכת לשום מקום. היא יכולה להיות השכן המרעיש מהדירה ממול, הבנקאית המתוקה שתמיד עוזרת או הרופא שכבר עייף מהמשמרת. היא יכולה להיות כל אחד מאיתנו, כל אחד מבני המשפחה שלנו ואין לנו קרניים וגם לא זנב.
אני זוכרת את הרגע המדויק שראיתי את הפרומו לעונה החדשה. אני זוכרת פריים אחר פריים, ואת המוזיקה שניגנה על מיתרי הנשמה שהייתה ברקע. אני בעיקר זוכרת את הצמרמורת שעברה לי בגוף כשראיתי שני גברים מחזיקים ידיים. באותו רגע הבנתי שאני אהיה שם כשזוג גאה יינשא בפני מדינה שלמה. מדינה שעדיין אינה מכירה בנישואים חד מיניים. אני אהיה שם ואצפה בהיסטוריה מתרחשת לנגד עיניי. אותה ילדה שהייתה מזפזפת ללא הרף בין הערוצים בשעות הלילה המאוחרות - שמחה שאחרים כבר לא יצטרכו לחפש.