ד' הכיר את א' בלילה אחד, בצ'ט של אתר "תפוז", בחדר שנקרא "חרדים". הכינוי שלו היה "המאהב", שלה היה "רוני 22". אותה "רוני", שהייתה בעצם איילה עמאר, בתו של הרב הראשי שלמה עמר, סיפרה לבחור שהכירה שהיא לומדת בסמינר, ושהיא בתו של רב גדול וחשוב.
"היא ביקשה ממני לא לגלות את זה", מספר ד'. "ואמרה שהיא מפחדת שיידעו מי היא. כבר באותו לילה החלפנו מספרי טלפון". השיחה הזו מתוארת במחקר חדש שבוצע במרכז האוניברסיטאי אריאל על ידי ד"ר אזי לב-און וד"ר רבקה נריה בן-שחר.
במחקר מתואר גם המשך הסיפור, הלא כל כך סימפטי. אחיה הזועם של איילה, שגילה על הקשר המקוון, חטף והכה את ד'. בהזדמנות אחרת אמר הרב ראשי עמר, אביה של איילה, כי "אצלנו בבית אין דבר כזה, אין אינטרנט".
לפי המחקר, שבדק 53 נשים חרדיות שגולשות באינטרנט דרך קבע, הן תופסות את מקום האינטרנט בחייהן כגורם בעל משמעות חיובית. למרות העדות האמיצה שלהן על הרגלי הגלישה, יחד עם זאת הן גם רואות ברשת כלי מסוכן שעלול להחליש את החברה החרדית ואותן מבחינה דתית, בין השאר, באמצעות חשיפה - רצונית ולא רצונית - לתכנים שליליים ומסוכנים.
הנשים, לפי המחקר, השוו בין סכנת האינטרנט לסכנת הטלוויזיה והטלפון הנייד, שמביאים אל הבית תכנים חילוניים, ומאפשרים קשר עם אנשים שונים. אז איך מסתדרות שתי התפיסות האלה?
זה משקף אולי יותר מכול את קונפליקט החברה החרדית במדינת ישראל. הטכנולוגיה וההתקדמות - לצד המסורת והחברה המסוגרת. הנשים רוצות להראות אחידות עם הזרם החרדי ולכן אומרות שהרשת היא דבר מסוכן - גם להן.
עם זאת, הן מנסות להגדיר את עצמן כפרטים בתוך החברה החרדית, ולכן מדגישות את יתרונות האינטרנט ביחס אל עצמן.