עד לפני זמן קצר היה ריק סנטורום דמות אלמונית יחסית בנוף הפוליטי האמריקאי. עוד עורך-דין/פוליטיקאי רפובליקני דשן ויומרני, אב לשבעה ילדים, אדם עם כמה מיליוני דולרים, כמה התבטאויות שערורייתיות בכיס ואחוזה ליד הים. במרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות הוא נחשב מועמד זניח שאף אחד, כולל כותב שורות אלו, לא נתן לו סיכוי. אבל מאז זרמו הרבה מים במיסיסיפי, ועכשיו כשהמרוץ מגיע לנקודת הציון המכריעה שלו, הוא נחשב למועמד בולט, ולאיום המשמעותי ביותר על המועמד המוביל עד כה, מיט רומני.
שני המועמדים הנותרים במרוץ, רון פול וניוט גינגריץ', הם במגמת דעיכה, כך שסנטורום נותר כיקיר תנועת "מסיבת התה" והפלגים האולטרא-שמרניים של המפלגה הרפובליקנית. הוא אינטליגנטי יותר, רהוט יותר ומביך הרבה פחות ממישל בכמן וריק פרי, המועמדים שכבר פרשו, אבל אסור לטעות בו – הוא קיצוני בדיוק כמוהם, ובמובנים מסוימים אף יותר.
כנוצרי אדוק הוא מאמין בצמצום ההפרדה המוחלטת בין דת למדינה, ובערכי משפחה מסורתיים – good, clean and wholesome – כבסיס לחברה בריאה. הוא מתנגד להפלות ולנישואי הומוסקסואליים (ואף השווה זאת מבחינה מוסרית לפדופיליה). מנגד, הוא תומך בחוקים נגד ניאוף, בעידוד נישואים הטרוסקסואליים ומונוגמיים, והשרצה כאילו אין מחר. האבולוציה, לשיטתו, אינה אלא בגדר אפשרות, תיאוריה שוות ערך לתיאורית הבריאה התבונית החביבה על הנוצרים. הוא כופר בקיומה של תופעת התחממות כדור-הארץ, ואף כינה אותה "זבל מדעי" וטען שמדובר בקנוניה של השמאל. בהתאם לכך, מדיניותו האקולוגית היא לקדוח (נפט) בכל מקום וכל הזמן, כל כמה שיידרש.
יש בו ניצנים של גזענות כלפי שחורים, ומבחינה מדינית הוא נחשב לנצי ביותר מבין המועמדים. לאוזניים ישראליות ייתכן שנעם לשמוע את התבטאויותיו האחרונות והלוחמניות בנוגע לגרעין האירני, אולם האופן הפשטני וחסר האחריות בו הפריח הבטחות להכות ולהכות חזק אם רק ייבחר, אינו הולם את המשרה החשובה ביותר בעולם. יתרה מכך, זה שופך אור קודר ומדאיג אודות שיקול דעתו ויכולתו לראות מורכבויות.
תקדים ביל קלינטון
ועכשיו מגיע ה"סופר טיוזדיי", מונח שהפך זה מכבר למוסד בפוליטיקה האמריקאית. היום מתקיימת ההצבעה באחת-עשרה מדינות בבת-אחת, כשעד כה התקיימה בצורה הדרגתית יותר – מדינה אחת או שתיים בלבד בכל פעם. ומאחר שהמדינות הללו מייצגות אזורים מגוונים מבחינה גיאוגרפית וחברתית, זה נחשב למבחן הראשון המשמעותי של יכולת ההיבחרות של המועמד ברמה הלאומית.
מאז הונהג "סופר טיוזדיי" בבחירות המקדימות של 1984, כל מועמד שגרף את הקופה ביום מיוחד זה גם ניצח בבחירות במפלגתו והתמודד מטעמה על הנשיאות. המקרה הבולט ביותר התרחש ב-1992, בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. המועמד הצעיר והאלמוני ביל קלינטון ניהל קמפיין כושל, עד שהצלחה מסחררת בסופר טיוזדיי סללה את דרכו לראשות מפלגתו, ומשם לנשיאות ואל מתחת לשולחן עם מוניקה לווינסקי.
נכון לעכשיו, לרומני יש יתרון קל על סנטורום, אבל המומנטום כרגע לצדו של סנטורום. ובבחירות האלה, כפי שכבר הוכח, מומנטום זה כמעט הכול. מה שעוד הוכח ומשחק לטובת סנטורום זה חוסר האהדה הגלוי כלפי רומני, מועמד ברירת המחדל של הזרמים המתונים במפלגה.
ישנם שלושה תרחישים כלליים לסופר טיוזדיי. ניצחון מוחץ של רומני יחסל כנראה את הקמפיין של כל השאר ויסגור עניין. במצב של תיקו תימשך אי הוודאות, והמערכה תוכרע רק בין אפריל ליוני, לאחר ההצבעה במדינות הגדולות – ניו יורק, טקסס וקליפורניה. ואילו ניצחון מובהק של סנטורום אמנם לא יוציא את רומני מהתמונה לגמרי, שכן הוא נהנה ממנגנון משומן היטב ועתיר מזומנים, אבל בהחלט יחשוף אותו במערומיו כמועמד דחוי אף במפלגתו שלו, שאינו מסוגל לספק את הסחורה.
דבר אחד הולך ומתבהר ככל שהקרקס הזה נמשך. מתנהל פה קרב על נשמתה של המפלגה הרפובליקנית, שבסופו צפויה תשובה על השאלה, אנה תפנה? האם למרכז השמרני השפוי, או לקיצוניות האולטרא-קונסרבטיבית, הנצית, הנוצרית-פונדמנטליסטית? אם תבחר להעמיד בראשה אדם כסנטורום תהיה זו תשובה חדה וחותכת מאין כמוה. ואם – לא מתקבל על הדעת ככל שזה נשמע כרגע – הוא יגיע גם לבית הלבן, התשובה הזו תהדהד בכל רחבי ארצות-הברית, ובעולם כולו.