בנגלדש היא המקום בו תיאוריית ההתחממות הגלובאלית מתנגשת עם המציאות. בכל שנה השיטפונות לאורך גדות הנהר גומאני גורמים ליותר ויותר נזקים. האנשים שרגילים לחיים לצד המים, לפתע הבינו שהשטחים להם קראו בית, נעלמים בעונת המונסון ולמעשה עשויים להיעלם לתמיד.
קרן סיוע אחת, שידהולאי סוואנרוואר סאנסגטה", לא ממתינה שעד שזה יקרה ובינתיים בונה בתי ספר צפים כדי לנסות ולהכין את האוכלוסייה לבאות, בעוד מפלס המים עולה.
הילדים ממתינים לאורך גדת הנהר המתפוררת והכיתה מגיעה אליהם. החינוך מגיע ל-30 ילדים ומורה אחת למשך ארבע שעות ביום, שישה ימים בשבוע, גם כשאי אפשר לנוע על היבשה. מוחמד וואסים בן השש אומר, "אנחנו לא צריכים לקנות כלום, אנחנו מקבלים הכל בחינם, כמו עטים וספרים".
הארכיטקט שהפך לחלוץ אקולוגי
בתי הספר על היבשה נמצאים, לפעמים, רחוק מדי ואי אפשר להגיע אליהם במהלך עונת המונסונים. זו הסיבה שבתי הספר הצפים האלה סוגרים את ה"רווח" של מערכת החינוך. כאן בתי הספר מגיעים לילדים, הם מצוידים טוב יותר מאלו על היבשה.
לילדים האלה אין מקלטי טלוויזיה בבית ובבית הספר הצף הם רואים את סרט האנימציה הראשון שלהם, על מסך המחשב, שמופעל על ידי מערכת סולארית על גג הרפסודה.
קרן "סידהולאי" לא מגבילה את עצמה רק לבתי ספר צפים, יש להם גם 11 ספריות צפות, בכל אחת מהן יש 1,500 ספרים ואפילו מחשבים שמחוברים לאינטרנט בעזרת רשת הטלפונים הניידים.
המיזמים האלה קיימים בזכות רעיונותיו של מוחמד רזואן, ארכיטקט שהפך לחלוץ אקולוגי. "ההשפעה של שינויי האקלים כבר כאן בבנגלדש, בחלקם הצפוני של הנהרות, זה חמור עוד יותר, בגלל שכאן הנהרות הולכים והופכים רחבים יותר. בנסיבות האלה, אנחנו חייבים למצוא פתרונות, איך אפשר להתאים את עצמנו למצב הזה", הוא מסביר.
במדינה שהיא מרכז ההתרחשות של שינויי האקלים, עשרות מיליונים עשויים בסופו של דבר להיות תלויים במתקנים צפים. כרגע, מפלס המים ממשיך לעלות.