לאחר מלחמת העולם השנייה, עמד המערב בפני משימה חשובה: עשיית הדין עם בכירי הנאצים והבאתם לדין. המשפטים הסוערים, שנערכו בעיר נירנברג בגרמניה, החלו בסוף שנת 1945 והסתיימו ב-1946 - לפני כ-70 שנה. בפני השופטים נחשפו אז זוועות מכונת ההשמדה הנאצית והיקפי השאיפות הרצחניות של ההנהגה הגרמנית דאז. חלק מהפושעים הנאצים חמקו ממשפט, חלקם הורשעו בהיעדרם ומספר בכירים שמו קץ לחייהם עוד לפני ביצוע גזר הדין. כך עמדו בכירי הנאצים למשפט - ואלו העונשים שקיבלו על פשעיהם האכזריים נגד האנושות.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
ב-20 בנובמבר 1945, חודשים ספורים לאחר שהוכרעה גרמניה, נפתח המשפט בבית הדין הצבאי הבינלאומי דווקא בעיר נירנברג - שהייתה מזוהה עם חוקי נירנברג הגזעניים שייסד משטרו של היטלר בשנות ה-30.
השופטים היו נציגי בעלות הברית - בריטניה, ארה"ב, ברית המועצות וצרפת. 22 מראשי השלטון הנאצי וחלק מהארגונים - בהם ה-אס.אס והגסטאפו - עמדו לדין בגין פשעים חמורים "נגד האנושות והשלום".
במקום משפט שדה: עדויות מפורשות על מעשי הזוועה
חלק מראשי המנגנון הנאצי, בהם אדולף היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס, התאבדו בסמוך לכניעת גרמניה - אך המעצמות הצליחו להביא לדין בכירים נוספים, בהם הרמן גרינג וקרל דוניץ, והכריזו כי המשפט יבחן את התנהלות השלטון הנאצי כלפי היהודים ומיעוטים נוספים.
משפט נירנברג היה למעשה המשפט הראשון בהיסטוריה בו עמדו לדין ראשי ממשל וצבא, על פי כללי המשפט ותוך מתן הגנה משפטית: עד אותו שלב היה נהוג להוציא להורג או לערוך משפט שדה, אך ראשי בעלות הברית שאפו להוכיח מעל לכל ספק כי המנהיגים היו אחראים לרצח ההמוני.
הפסיקה הדרמטית: "כולם אחראים לפשע"
שליח עיתון "הארץ" למשפט, רוברט ולטש, ציין אז כי "ספסל הנאשמים דומה לישיבת קבינט הרייך, בלי היטלר - הם נראים כעת בקטנותם". רוב הדיווחים בתקשורת העולמית עסקו בדמותו של גרינג, "בכיר הנאשמים", ובשאלת אחריותו למעשי הנאצים. לאחר שמיעת העדויות הקשות, קבע בית הדין כי כמעט כל המעורבים היו אחראים לפשעים - גם לאלו שבוצעו על ידי אחרים במסגרת תכנית "הפתרון הסופי".
כדי למנוע מהמנהיגים הנאצים לחמוק מעונש, קבע בית המשפט שהשתתפות בארגון של פושעים נאצים וחברות בארגונים אלו תיחשב לפשע. בעקבות המשפט הסוער נקבע בדין הבינלאומי כי "רק מלחמת הגנה מפני תוקפנות היא חוקית": המשפטים הללו היוו תקדים משמעותי, שהוביל גם לעונש המוות שהוטל על הבכיר הנאצי אדולף אייכמן שנשפט בישראל. ביד ושם טענו כי "העדויות שהושמעו במשפט נירנברג, המסמכים שהציגה הקטגוריה ויתר התיעוד הם מקור ראשון במעלה להכרת תקופת השואה ולמאמצים הדרושים למנוע את הישנותם של פשעי רצח עם".
ואלו העונשים לבכירי המערכת הנאצית:
הרמן גרינג, שהיה מפקד חיל האוויר הגרמני והיה ממונה על החרמת הרכוש היהודי ו"תכנית ארבע השנים" ברייך, נידון למוות: הוא התאבד בתאו באוקטובר 1946 לפני ביצוע העונש, בעזרת קפסולת ציאניד שהחביא.
רודולף הס, מזכירו של היטלר וסגנו במפלגה הנאצית, המשיך להביע תמיכה בפתרון הסופי במהלך המשפט. בשל מצבו הנפשי הוא נידון למאסר עולם. ב-1987, בגיל 93, הוא נמצא תלוי בתאו.
יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ של הרייך השלישי - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
גנרל וילהלם קייטל, ראש המטה העליון של הכוחות המזוינים - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
אלפרד רוזנברג, אחד מראשי התעמולה הנאצית והשר לענייני השטחים הכבושים - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
ארנסט קלטנברונר, אחד מראשי המשרד לביטחון הרייך - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
הנס פרנק, מושל הגנרל-גוברנמן (השטחים הפולניים הכבושים) שפיקד על ביצוע חלקים מהפתרון הסופי כלפי יהודים באזור זה - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
וילהלם פריק, שר הפנים של הרייך ששימש גם כמושל פרוטקטורט בוהמיה ומורביה - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
יוליוס שטרייכר, עורך העיתון "דר-שטירמר" ומראשי מערך התעמולה הנאצית - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
פריץ זאוקל, שהיה הממונה על גיוס כוח אדם לעבודת כפייה - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
גנרל אלפרד יודל, מיועציו הראשיים של היטלר - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
מרטין בורמן, ראש לשכתו של היטלר, נשפט בהיעדרו - הוא הורשע בפשעי מלחמה ונגזר עליו עונש מוות. המאמצים לאיתורו לא צלחו עד לשנות ה-70, כאשר התגלו שרידיו והתברר כי ככל הנראה מת כבר באפריל 1945.
ארתור סייס-אינקווארט, נציב הרייך בהולנד הכבושה - נידון לעונש מוות והוצא להורג באוקטובר 1946.
אלברט שפר, האדריכל הראשי של היטלר ששימש גם כשר החימוש - נשלח למאסר של 20 שנה. הוא שוחרר ב-1966 ומת ב-1981.
קונסטנטין פון נויראת, שר החוץ הראשון ששירת תחת היטלר ומושל פרוטקטורט בוהמיה ומורוויה - נשלח ל-15 שנות מאסר. הוא שוחרר לאחר שמונה שנים, ב-1954, בשל מצבו הרפואי ומת שנתיים לאחר מכן.
קרל דוניץ, מפקד הצי, שמונה על ידי היטלר ליורשו לאחר התאבדותו - נשלח ל-10 שנות מאסר ושוחרר ב-1956. הוא מת ב-1980.
אריך רדר, קודמו של דוניץ כמפקד הצי - נידון למאסר עולם ממנו שוחרר ב-1956, לאחר עשר שנים. הוא מת ב-1960.
ולטר פונק, שר הכלכלה שהחליף את שאכט - נידון למאסר עולם ושוחרר ב-1957, לאחר 11 שנים, בשל מצבו הרפואי. הוא מת שלוש שנים לאחר מכן.
הנס פריטשה, הממונה על התעמולה ברדיו - זוכה והורשע לאחר מכן על ידי בית משפט גרמני. הוא נשלח לתשע שנות מאסר, שוחרר ב-1950 בשל מצבו הרפואי ומת זמן קצר לאחר מכן.
באלדור פון שיראך, מנהיג ה"היטלר יוגנד" לשעבר - נידון ל-20 שנות מאסר. הוא שוחרר ב-1966 ומת בשנתו ב-1974.
הילמר שאכט, שר הכלכלה עד לשנת 1937 - זוכה ומת ב-1970.
פרנץ פון פאפן, סגנו הראשון של היטלר ואחד האחראים לעלייתו לשלטון - זוכה לאחר שלא הוכחה מעורבותו בפשעי הנאצים. הוא הלך לעולמו בשנת 1969.
רוברט ליי - ראש "חזית העבודה הגרמנית" - התאבד בכלאו לפני שנחרץ דינו.
גוסטב קרופ - תעשיין שהעסיק כ-100 אלף עובדי כפייה, שרובם נספו בשל היחס האכזרי - לא עמד למשפט בשל מצבו הרפואי.
בסדרת משפטים נוספים שנערכה בשנים 1946-1949, שכונו "המשפטים הקטנים/הנוספים של נירנברג", נידונו מעורבים נוספים במשטר הנאצי - רופאים, שוטרים, מומחים משפטיים וחברי איינזאצגרופן בין השאר. מתוך 177 הנאשמים שנשפטו, 24 הוצאו להורג, 20 נשלחו למאסר עולם ו-98 נשלחו למאסר ממושך. 35 נאשמים זוכו.