באזור ניו יורק חיים על פי ההערכות בין 150 ל-200 אלף ישראלים. בלוס אנג'לס המספר דומה, וגם בטורונטו יש קהילה ישראלית לא קטנה של מספר אלפים - אבל את קולם של הישראלים שחיים בערים ברחבי יבשת אמריקה כמעט לא שומעים. זה דווקא קולה של הקהילה בברלין, שעל פי ההערכות מונה רק 15 אלף בני אדם, ששומעים בקול רם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
נושא ההגירה לאירופה או איום האסלאם הקיצוני אינם הנושאים הבוערים ביותר בקרב הקהילה, כפי שניתן היה אולי לצפות. השאלה שעמדה במרכז הדיונים של הישראלים שחיים באזור שכונת נוי-קלן היא האם יש לתמוך בתנועת ה-BDS או לא, זהו קו פרשת המים מבחינתם.
ישראלית תושבת העיר שבחרה להגיע לאירוע הפגנת ידידות בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת הומבולדט בברלין שאלה מדוע האוניברסיטה העברית בנויה על שטח כבוש. אותה ישראלית גדלה בארץ, מתגאה בשירותה כקצינה בצה"ל ובחרה לחיות בברלין ולקחת חלק במסע להחרמת הממשל בישראל. "אני לא רוצה לדבר עם התקשורת הישראלית, אין לי מה להגיד לעם בישראל", היא אומרת לחדשות 2 Online.
"הדיון הזה נכשל. ניסינו בשנות ה-90 לדבר וזה לא עבד, עכשיו צריך לפעול כמו שפעלו נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, להפעיל לחץ חיצוני עד שהממשל יפול". לטענתה, כלי התקשורת בישראל הם "חלק מהבעיה".
הסופר מתי שמואלוף, ישראלי שנוסף שחי בבירה הגרמנית, משמיע קולות מעט אחרים. "אני לא איבדתי את הישראליות שלי, אני מחפש את המקום של הערבוב בין ישראל לברלין - ערכים חדשים שצריכים להגיע לישראל וערכים של ישראל שיכולים להגיע לכאן", הוא אומר. "אני פוגש פה מאות אנשים וקורא את הדברים שנכתבים מכאן, ומאוד מעניין לדעת אם מתהווה כאן אלטרנטיבה לחיים בישראל או שיש כאן ישראל קטנה". שמואלוף מספר על קבוצות פיייסבוק כמו המגזין האינטרנטי "השפיץ", ה"סמולנים" בפייסבוק ועוד שיחות פעילות מאוד בעברית, על ישראל והעולם, מברלין.
"קבוצה שלא רוצה עוד מלחמות של פוליטיקאים"
המוזיקאי דויד נלבנד נולד בארמניה כשהייתה ברית המועצות, עלה לארץ בגיל שלוש, גדל בלב הקונצנזוס, ואז נחשף לרעיונות אחרים. היום הוא תומך במאבק ה-BDS. "לא יכולתי לחיות בארץ, לא יכולתי לחיות שם יותר", הוא מסביר. "אני לא מאמין שיש משהו לעשות בארץ". כשהוא נשאל מדוע לא להיאבק מבפנים, הוא אומר: "ארגונים כמו 'בצלם' וכל הדברים האלה - זה תיעוד מציאות - זה סיזיפי. הרגשתי שרק לחץ בינלאומי יביא לשינוי".
"הרעיון של ה-BDS הוא פסילה של מוסדות המדינה - אם משהו מייצג את מדינת ישראל, צריך להחרים אותו", הוא ממשיך. "יש כל כך הרבה שקרים והעמדת פנים ורשעות. עם הזמן אני מבין שמה שחשוב לישראל זה להישאר באותו המקום ולשקר לעולם". אחד הדברים שדחף גם את נלבנד וגם את שמואלוף מישראל הן הפגנות המחאה החברתית ב-2011. "הן עוררו תקווה אבל טעיתי", תיאר נלבנד. "אני ישראלי, אבל אני שונא את רוב הישראלים כי הם יוצאים לכיכר צועקים מוות לערבים או תומכים בזה בשקט". לצד זאת, מדגיש נילבנד כי הוא לא מתבייש בהיותו ישראלי. "משם באתי, והייתי רוצה שיהיה שם יותר טוב", הוא אומר.
שמואלוף, שהוא איש רוח שמגדיר את עצמו בלי להתבלבל "בעל חזון", מסביר את הקיצוניות של הקהילה בברלין. "לא במקרה קבוצה של 16 אלף אנשים גרמה לישראל להרגיש איום", הוא מבהיר. "זו קבוצה שרוצה לחיות במדינה שבה אין מלחמה כל שנה, שלא רוצה עוד מלחמה של פוליטיקאים, מלחמה מיותרת בלי חזון". מה שמוגדר בישראל "מחאת המילקי" שיצאה מברלין, מעוררת בו זעם: "בשיח הציבורי נוצרה סוגיה סביב המילקי, זה נראה לי מטופש. הגירה היא דבר שאין לו מחיר. ניתוק מהסביבה - אין לו מחיר. המחאה הזו מאד ילדותית".