בעולם המודרני כמעט הכל עובר בהודעות טקסט, דואר אלקטרוני ותקשורת אלחוטית. באפגניסטן, לעומת זאת, עדיין לא הצטרפו אל הקידמה. על כותבי מכתבים כבר שמעתם? באפגניסטן, מי שיודע לקרוא ולכתוב יכול להתפרנס יפה מכתיבת מכתבים.
עד לאחרונה, תחת משטר הטאליבן, על האפגנים נאסר לכתוב מכתבים. מי שעשה זאת הסתכן בענישה חמורה, ואפילו בעונש מוות. כיום דוגלים במדינה ב"חופש התקשורת", אבל הכל כמובן מאוד יחסי. לעומת מדינות מערביות בעולם, לא בטוח שאפשר לכנות את המצב באפגניסטן "חופש".
התמונה הזאת נראית כאילו לקוחה מסרט ישן. כותבי המכתבים יושבים על שרפרף קטן בכיכר המרכזית של קבול עם עט ודף. חופש התקשורת, החדש יחסית במדינה, משאיר אותם עסוקים מאוד. 72% מתושבי אפגניסטן כלל לא יודעים קרוא וכתוב. כתבת ה-CNN פגשה את כותבי המכתבים מקבול, והיא מתארת את המקצוע הייחודי הזה.
בכיכר העיר עם דף ועט
"הם הגיעו לעיר מפני שאיש במשפחה לא יודע קרוא וכתוב", סיפרה הכתבת. "אחת הנשים אמרה לי שיש לה בן בכיתה ה' והוא היחיד שמקבל סוג מסוים של חינוך. אבל בינתיים הם חייבים להסתמך על כותבי המכתבים כדי למלא את צרכי המשפחה".
לפעמים האמונה של האפגנים בחופש הביטוי ובכוחן של המילים הכתובות כמעט נאיבית. אחד הלקוחות הגיע לכותב בכיכר של קבול והכתיב לו את המסר: "אני לא מאושר מנציג אזור הבחירה שלי בפרלמנט, הוא מאוד עצל ולא עושה דבר עבור אזור הבחירה שלו". את המכתב הזה הוא מגיש למושל בתקווה לשינוי, ובטוח שברגע שהמילים הועלו על הכתב משהו יקרה.
מרבית תושהי אפגניסטן אמנם אנלפבתים, אבל הממשלה בקבול מנסה רפורמה חדשה לצמצום הבורות במדינה. כותבי המכתבים דווקא תומכים בחינוך. הם סבורים שלא יאבדו את פרנסתם גם אם יהיו יותר קוראים וכותבים במדינה.
מוחמד עריף, דור שלישי לכותבי מכתבים, משווה בין מקצועו ככותב מכתבים לבנאי. "כולם יכולים להניח לבנה על לבנה, אבל עדיין צריך בטון כדי להשאיר את הבניין יציב", הוא אומר.