במשך יותר משנתיים תכננה כתבת אולפן שישי אפרת לכטר את המסע למלחמה בסוריה, אך שום דבר לא הכין אותה למה שראתה בא-רקה, בירת דאע"ש. זה היה המקום שממנו יצאו הפקודות לערוף ראשים ושבו ילדים הוכרחו לצפות בהוריהם מובלים אל המוות. כעת העיר מנסה לקום מההריסות.
צפו בחלק השני בפרויקט: הנשים הכורדיות שנלחמות בדאע"ש
בשיאה, א-רקה מנתה כרבע מיליון תושבים. 160 אלף מהם שבו אליה אבל היא נחרבה לחלוטין. מערכות החשמל קרסו, אין מים ובתי החולים לא מתפקדים. "הבן שלי מת, הבת שלי מתה וגם בעלי. הבן שלי ניסה להציל פצוע ופצצה פגעה בו", סיפרה בעצב מרים שהצליחה לברוח מהעיר.
אצטדיון הכדורגל הישן של העיר הפך בעבר לבית כלא נורא - מקום עינויים. שם, מתחת לאדמה, אנשי המדינה האסלאמית נהגו להחזיק את העצורים ולענות אותם. "אנשים פחדו להגיע לכאן כי אולי אם ייכנסו הם לא ייצאו", אמר איברהים, שומר במקום.
"הם היו אכזריים, לא נתנו לנו לחיות"
בית הכלא היה נעול, אך הצוות מצליח למצוא פרצה בסורגים ולהיכנס למרתפי העינויים של דאע"ש. מיטות שעליהם אזקו וחשמלו את העצורים, הקירות מלאים חורי ירי שמעידים על מה שהתרחש במקום. אז הגיע הצוות לחדר עינויים גדול ובו כתובות של עצורים בשפות רבות - רוסית, ערבית ואנגלית. בחדר הזה צלבו את העצורים עד למותם.
הפחד מפני הסגרה מצד המקומיים מורגש, ולשאלה האם בטוח כאן ענה הנהג: "לפעמים אם רואים מישהו מצלם יורים בו". גם מאסד הם מפחדים ומול המצלמה לא מעיזים להגיד מילה רעה נגדו.
הרחובות מלאים בילדים נטושים. חלקם התייתמו וחלקם נולדו כתוצאה מאונס של אנשי דאע"ש והאימהות שלהם לא יכלו לשאת את הזיכרון של ימיהן כשפחות מין ונטשו אותם. "הם היו מאוד אכזריים ולא נתנו לנו לחיות, עצרו אותנו על כל דבר", סיפר מוחמד, שהיה בן 11 כשהעיר נכבשה.