צור שיזף היה שם, בתימן, לפני 16 שנה, באחד הרגעים שבהם אמרו לראשונה את המילה "חות'ים", השם שכיום אנו מגלגלים על הלשון בחיוך מהול בחרדה. אומנם הם היו חלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי בתימן כבר משנות ה-90, אך רק באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים החל השבט הקטן והנחוש הזה, היושב בצפון הרחוק של תימן, להרים ראשו ולתבוע את מקומו בזירה.
העיירה ריידה, כ-50 קילומטר מצפון לצנעא, הייתה אז מעוזה של הקהילה היהודית שנשארה בתימן - האחרונה מסוגה. דמות מרכזית בקהילה זו, משה (יעיש) נהרי, אב לשמונה, נרצח בפיגוע מתוכנן בפתח ביתו בדצמבר 2008. הרוצח, איש חיל האוויר המקומי שלפי הדיווחים היה מקורב למיליציה החות'ית הצעירה, הוציא את הפיגוע לפועל בצל מבצע "עופרת יצוקה", שהתנהל באותם ימים בעזה. ממש כמו היום הייתה עזה עילה אפקטיבית למתיחות, שלא לומר תירוץ: יהודי ריידה הפכו מטרה נוחה לאיומים, להפחדה ולטינה פוליטית. החודשים שאחרי הרצח הפכו את חייהם של יהודי האזור לסיוט מתמשך.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
שיזף, שהיה שם כעיתונאי בימים שאחרי הרצח, זוכר היטב את אשר התרחש. "החות'ים התחילו להיטפל ליהודים של הצפון, והממשלה התימנית, שעדיין הייתה אז מסוגלת לתפקד, שלחה מסוקים והוציאה משם בערך 100 יהודים בטיסה. היא הורידה אותם באחד המלונות היוקרתיים בצנעא. זה היה שיתוף פעולה של ישראלים, אמריקנים ותימנים. הנשיא התימני היה אז ביחסים טובים מאוד עם האמריקנים. פגשתי אותם בצנעא וגם נסעתי צפונה לאלו שנשארו מאחור בריידה. היו בית כנסת פעיל וכמה משפחות, ומאז הן כבר לא שם".
"השלטון שלח להם מרגלים הביתה"
זו לא הייתה הפעם הראשונה של שיזף - עיתונאי מסעות וטיילן ותיק שיש לו חיבה למדינות עוינות לישראל - בתימן. כמוהו, גם הצלם נפתלי הילגר ביקר בארץ הזו יותר מפעם אחת - שבע פעמים, אם לדייק. "ראיתי תמונות ונדלקתי. בתמונות שראיתי רואים את העיר העתיקה של צנעא, שזו פשוט אדריכלות מדהימה, מרתקת ויפהפייה, והחלטתי לנסוע", הוא מספר. "בביקור הראשון שלי, לגמרי במקרה, נוצר קשר עם הקהילה היהודית. אפילו לא ידעתי שיש יהודים בתימן. זה התחיל מבחור שפגשתי בסמטאות של סעדה - 'עיר הבירה' של החות'ים, דרך אגב - הוא אמר לי, 'אל תדבר איתי, זה מסוכן', כי כבר אז הממשלה ישבה עליהם חזק. אז נכנסנו הביתה, כדי שלא יראו אותנו משוחחים ברחוב".
"נכנסנו וכל המשפחה התאספה לראות מי זה הזר הזה שמדבר עברית. אחרון הגיע ראש המשפחה והסתכל עליי במבט מוזר כזה, של 'איזה מין יהודי אתה? בלי פאות?' הוא סיפר לי איך לפעמים השלטונות שולחים להם מרגלים הביתה. כשהוא כבר סמך עליי מספיק, הוא סיפר שכנראה יש לו שתי בנות בארץ. למה 'כנראה'? כי הן עזבו 30 שנה קודם לכן, ומאז תימן נסגרה. הוא שלח אותי לחפש אותן בארץ, ומצאתי. כשחזרתי לתימן, אחרי שנה, כבר באתי עם תמונות ומכתבים שביקשו למסור להם".
כמו שיזף, גם הילגר מתייחס לסוף שנות האלפיים כאל נקודת המפנה בסיפורה של תימן, זו שממנה מתחיל הסיפור החות'י. "בביקור האחרון שלי כבר היה קשה לצאת מצנעא בכלל. כלומר, כבר לא יכולתי להגיע לצפון, לאזור של החות'ים, כי שם כבר באמת הייתה מלחמה של ממש בשלב הזה. בגלל ההתעצמות של החות'ים באזור הזה כבר נהיה בלתי אפשרי לבקר שם".
אילו סימנים ראית אז שיכולים להסביר את מה שקורה היום?
"הרגשתי בצורה מאוד ברורה את חוסר האונים של השלטון. האמריקנים באותה תקופה כבר הפציצו בתימן תאים של אל-קאעידה. הנשיא עלי עבדאללה סאלח התחייב, תמורת סיוע, להילחם בטרור. מצאתי את עצמי אז בבית המשפט בצנעא. עשו משפט נגד החבר'ה שהיו אחראים לפיגוע בספינה האמריקנית בנמל עדן ב-2001. הנאשם העיקרי, בניגוד לכל החשודים האחרים שבאו באיזו משאית מהכלא, הגיע במונית.
"אחרי שהקהל עשה כל כך הרבה רעש בבית המשפט ולא היה אפשר לנהל דיון, שלחו את כולם בחזרה לכלא, חוץ מאותו אחד שעל הראש שלו נקצב פרס של כמה מיליונים בארצות הברית. ראיינו את עורך הדין של הנאשמים, והוא אמר שבכל פעם השלטון שולח משאית, אוסף כמה אנשים אקראיים, שאין להם שום קשר לטרור, עושה משפט ראווה, ואחר כך שולח אותם הביתה – כדי להיות בסדר עם האמריקנים. התחושה הזאת, שהשלטון לא באמת שולט, אלא הולך כזה בין הטיפות, הייתה מאוד ברורה אז".
"הביקורים בתימן הפכו לתנאי מחתרת"
"כשהגעתי לשם בפעם הראשונה לא הרגשתי את ההתרופפות השלטונית הזאת. זה התחיל להתפתח בשנות ה-90", מציין הילגר. "באמצע העשור ההוא תימן עוד הייתה בתקופה הכי טובה שלה. אני, ב-1996, הדרכתי בתימן קבוצה של ישראלים בעלי אזרחות כפולה, כמוני. השלטונות ידעו בדיוק שאנחנו ישראלים, והיו כאלו שאמרו שעוד מעט הכול ייפתח גם לדרכונים ישראליים. אז היה נראה לי שתימן הולכת לכיוון טוב. אבל כשביקרתי שם ב-1999 כבר התחיל הנושא של חטיפות תיירים וחוסר ביטחון. היינו צריכים נורא להיזהר בנסיעות בדרכים והסתובבנו עם שומרי ראש. האמת היא שכל הביקורים היו די מפחידים, וכולם היו בתנאי מחתרת. אבל לא בגלל חוסר היכולת של השלטונות לשמור על חוק וסדר במדינה, אלא בגלל החוק והסדר. כי אז לא נתנו לך לזוז, העיניים כל הזמן עליך - אסור לך לעשות ככה, ואסור לך להגיע לפה, רק עם אישורים מיוחדים לכל כפר".
ואיך מתוך זה הצליחו החות'ים, שמספרים שהם קבוצה די קטנה, להפיל את השלטון ולהשתלט על שטח גדול כל כך?
"קודם כול, הם אפילו לא שבט אלא תת-שבט. זה לא יותר מ-50 אלף איש בבסיס. יש להם כל מיני קבוצות אחרות שהצטרפו אליהם והלכו אחריהם. בשנות ה-90 הם היו רק באזור של סעדה. חוסין אל-חות'י, אחיו של המנהיג הנוכחי, היה מטיף דתי קיצוני בשוק הקטן של סעדה ונתן נאומים. הוא הקים תנועת נוער דתית קיצונית ואף אחד לא לקח אותם ברצינות, עד שהאיראנים גילו אותם. בלי האיראנים לא היה קורה כל הדבר הזה. החות'ים הם זיידים, אפילו לא בדיוק שיעים, אלא פלג מהשיעה. כמו שהסונים מסתכלים על השיעים כעל כופרים ועובדי אלילים, בכלל לא בני אדם, ובטח לא מוסלמים, אז גם הזיידים בבעיה מול השיעים. אבל את האיראנים זה לא עניין. הם אלופי העולם בלמצוא פרוקסי. כלומר, איראן גם נתנה להם לגיטימציה כשיעים".
"ילדים בני 10 עם רובים"
כולנו מנסים להבין את האובססיה התמוהה הזו בעינינו שפיתחו החות'ים כלפי ישראל. הילגר רואה במתרחש כעת תוצאה של אינרציה בלתי נמנעת: "המלחמה בשנים האחרונות בסעודים נתנה להם כוח. הם ראו שהמדינה עם תקציב הביטחון השלישי בגודלו בעולם לא מצליחה להכריע אותם. נהפוך הוא, הם אפילו התחילו להפגיז את הסעודים. ומה שקורה אחרי 7 באוקטובר זה שהם התחילו לשחק במגרש של הגדולים, הם הפכו לגורם כוח שמסב נזק עצום למצרים ולעולם, וגם לנו. ופתאום יש להם תפקיד, כלומר מישהו לוקח אותם עכשיו ברצינות. הם מאוד שונאים אותנו, ומעבר לזה שהם שונאים אותנו, הם רוצים לשחק במגרש של הגדולים".
אך מניין מגיע המיליטריזם הזה? שיזף מונה שני מאפיינים של העם התימני שיכולים אולי להסביר את העניין - השבטיות, שהיא חלק מצורת החיים בחבל הארץ הזה כמעט ללא שינוי כבר אלפי שנים, והנשק, המון-המון נשק, שגם אם הוא בכלל לא יורה, הוא סמל סטטוס. "התימנים כולם חמושים כל הזמן. זאת אומרת, יש גם ג'נבייה, הפגיון המעוקל שכל הגברים הולכים איתו לכל מקום ונהפך לסמל (הג'נבייה, שבולט מאוד בכל נאומיהם של הבכירים החות'ים, נקרא גם ג'מבייה או חַ'נגַ'ר - י"כ)".
"כל עוד הנשיא הקודם סאלח עוד שלט במדינה, עד 2015, היה אסור להיכנס עם נשק לתוך הערים, אבל כשיוצאים מהערים רואים כל כלי שאתה רק יכול לחשוב עליו. הרוב כמובן קלצ'ניקובים, אבל אתה יכול לראות גם ילדים בני 10 עם כל מיני רובים אנגליים, שגבוהים יותר מהם. זה סמל של גבריות וסמל של עצמאות".
"עוד דבר שאפשר את צמיחתם של החות'ים הוא המבנה השבטי והדתי של תימן. צריך לזכור שהשיעים הם בערך 30% מהאוכלוסייה שם. בצפון המדינה, לעומת זאת, הם הרוב - מהגבול הסעודי ועד האזור של צנעא. החות'ים הם חלק מהפלג הזיידי של השיעים, שתמיד היו קבוצה אגרסיבית. אז קודם כול יש חלוקה שבטית, ובתוך המכלול הגיאוגרפי שהחות'ים שולטים בו יש חוץ מהם עוד ארבעה או חמישה שבטים. החות'ים בעיקר חשבו שסאלח לא ראוי להיות נשיא, שהוא בוגד בהם, ושהוא יותר בכיוון שמרני דתי. כבר ב-1999 הם ייסדו תנועה כזו של צעירים, וב-2004 סאלח והצבא כבר הצליחו להרוג את המנהיג שלהם, חוסין בדר א-דין אל-חות'י. זה היה מה שהקפיץ אותם, מה שהפך אותם בעצם לאויבים עיקריים של השלטון". ב-2017, לאחר קרב עם המורדים בצנעא, רצחו כוחות החות'ים את סאלח.
החיבור לחשמל שהביא גם הקצנה
"הממשל בתימן, לאורך כל ההיסטוריה, היה ממשל רופף. גם כשהיה שם מלך, ח'אן או אמיר או לא משנה מה", מציין שיזף. "גם כשהטורקים היו שם בתור אימפריה, אחד הדברים הכי חשובים מבחינתם היה לדבר עם השבטים, לא לריב איתם. תחשוב לצורך העניין גם על מה שעשה אבו מוחמד אל-ג'ולאני בסוריה באזור אידליב - יצר ברית עם השבטים. אתה לא יכול לנצח בשום מלחמה, כי השבטים עושים מה שהם רוצים".
"תימן היא אחת המדינות העניות ביותר, לא רק בעולם הערבי אלא בעולם כולו", שב ומזכיר הילגר את המובן מאליו. "יש שם תוצר מקומי גולמי לנפש של 650 דולר לאדם לשנה. אני ביקרתי כמה פעמים בתימן, רוב האוכלוסייה עדיין גרה בכפרים, בלי מים זורמים ובלי חשמל. בלי טלוויזיה, מן הסתם, ובלי אינטרנט. הם מנותקים מהעולם החיצון ולא יודעים בכלל מה זה ישראל, איפה היא ומה זה הסכסוך. בשנות ה-90, כשהתחילו להתחבר יותר ויותר לחשמל, הגיעה גם הטלוויזיה, ובעיקר אל-ג'זירה. אין להם הרגלים או יכולת לצרוך תקשורת בצורה מבוקרת, כי הם לא גדלו בתוך זה. זה בא. פתאום רואים תמונות מכל העולם, רואים תמונות מהמזרח התיכון, רואים חיילים ישראלים שרודפים אחרי ילדים פלסטינים. זאת המציאות. בעיניי החיבור של תימן לחשמל גרם לא מעט להקצנה של האוכלוסייה שם".
"הסעודים הפציצו אותם שמונה שנים, וזה לא עזר בכלום. הם בנו על המצרים והפקיסטנים, שהם אלה שישלחו חיילים לתוך תימן לעשות את העבודה, בזמן שהם נתנו את המטרייה האווירית. המצרים והפקיסטנים ישר אמרו 'לא, תודה'", הוא מסביר. "המצרים גם כך נלחמו בתימן בשנות ה-60 והסתבכו שם. בשביל מה הם צריכים שוב את כאב הראש הזה? אז מה שנשאר זה התקפות מהאוויר. גם אנחנו ראינו את זה גם בלבנון וגם בעזה - אתה לא יכול להכריע במלחמה רק מהאוויר. הם לא הצליחו שמונה שנים – ואנחנו, אחרי ארבע התקפות בתימן, מצפים להכריע עכשיו את החות'ים?"
"להרוס להם תשתיות? לא הרבה עבודה"
אומרים שהפצצות מהאוויר לא אפקטיביות, בגלל שמדובר במדינה ענייה שאין לה מה להפסיד. אז איזה מנוף אפשר בכל זאת להפעיל נגדם?
"בסופו של דבר הם לא עושי דברה של איראן בכלל", משיב הילגר. "ממש לא בטוח שאם האיראנים אומרים 'אל תעשו', הם לא יעשו. אבל אם אפשר לנתק את האספקה של הנשק, הם לא יוכלו לייצר עכשיו את הדברים האלה לבד. אין להם יכולת לעשות את זה. להרוס תשתיות בתימן זה לא הרבה עבודה, אין הרבה תשתיות. זו בטח לא לבנון, ואפילו לא עזה".
אפשר למצוא בתוך תימן בעלי ברית שיעבדו עם ישראל?
"לא בצורה ישירה. אבל אם אנחנו נחפש לעצמנו פרטנר בצורה כזאת גלויה, זה יחזק את החות'ים. הממשלה הגולה יושבת בעדן, אבל אני לא רואה שיש לה יכולת או שהיא הצליחה לעשות משהו בתקופה של המלחמה בין הסעודים והאמירויות לחות'ים. אני לא יכול לשים את האצבע על גורם שיכול להפוך לגורם שיש לו כוח לעשות משהו מבפנים יחד עם ישראל".
"שמע, יש לנו תימנים. לא? יש עם אחר שיש לו תימנים? אני אפילו לא צוחק", אומר שיזף. "יש אנשים שמסוגלים 'להיספג' בשטח ולעשות את העבודה כמו שצריך, יש להם את המבטא והם נראים אותו דבר. אלה לא חייבים להיות יהודים תימנים, אלא גם תימנים שיש איתם קשר. ברור שיש לנו יכולות כאלה, ואנחנו לא לבד. יש CIA ו-MI5 וארגוני הביון שעובדים שם בסביבה, ויש לך יחידות משלנו שאולי יכולות לבצע כל מיני דברים. התשובה היא כן. זה מה שצריך לעשות".
"כשיוצאים מהערים - מרגישים כמו בפיליפינים"
את הכתבה ננסה בכל זאת לסיים בגוון אופטימי. משגרי הטילים בסעדה וסביבותיה דוממים בינתיים, ואולי לא ירחק היום שיעלו חלודה, ובני ישראל העייפים שוב לא יסבלו מיקיצות מוקדמות מדי. על המשחתות הישנות בנמל חודידה שוב יטעינו תפוחי זהב, או מה שלא מגדלים שם בתימן. השלום יפרח, ואיתו גם התיירות הישראלית בתימן. שיזף והילגר, אם עוד היה ספק, מאוהבים בארץ החות'ים. כיעד תיירותי, הם ממליצים עליה בחום - ברגע שיהיה אפשר לעשות זאת שוב.
"זה אזור מאוד יפה. רמה גבוהה, של בין 2,000 ל-2,500 מטר", מסביר שיזף. "זו גם מולדת הקפה, משם מגיע הערביקה. לא חסרים שם מים. יש שם השפעה של סופות מונסון. הוא נראה כמו מדבר גבוה ומאוד מאוד יפה, עם סלעי יסוד, בעיקר שחורים ואדומים. יש בו בנייה תימנית עתיקה, שהיא בנייה די מדהימה מבחינה ארכיטקטונית. זה אחד המקומות השווים ביותר בעולם, למרות הדרכים המחורבנות. כשיש מקומות שהם של מים וקניונים, הם הכי שווים שיש, והדרכים שיורדות מהרמה הזאת לכיוון ים סוף הן דרכים די תלולות ולכן קשה להתנייד. החוף עצמו הוא חוף מאוד-מאוד צחיח, חוץ מנאות המדבר שנמצאים על החוף - כמו חודידה ואחרים. אבל לא חסרים מים בתימן".
"כדי לבקר בתימן צריך לקחת זמן, כי די קשה לנוע שם. כל עניין התשתיות מאוד מסובך", משיא הילגר עצתו לקוראי N12. "קחו לכם איזה שלושה שבועות, ותתחילו בצנעא. בעיניי זו אחת הערים הכי יפות בעולם. האדריכלות מרתקת. בכל אחד מהביקורים שלי שם ביליתי כמה ימים בלצלם את העיר העתיקה הזאת, וכל פעם גיליתי דברים חדשים".
"אנחנו הישראלים חושבים שתימן זאת ארץ מדברית, נכון? אבל כשתצא מהעיר, אתה תרגיש קודם כול כמו בפיליפינים. זה הנוף של טרסות בהרים. ובעונת הגשמים - במרץ-אפריל וביולי-אוגוסט - הרי תימן ירוקים לגמרי. מהפסגות ועד העמקים, הנופים עוצרי נשימה, יש כפרים קטנים על פסגות ההרים. סעדה, העיר של החות'ים, הייתה עיר יפה מאוד עד למלחמה. אני לא בטוח כמה נשאר מהעיר הזאת כרגע, אבל לא בגלל המלחמה הזאת עכשיו, אלא בגלל מה שהיה קודם עם הסעודים. אני לא בטוח שאני אזהה אותה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv