מלחמת חרבות ברזל מתחוללת בישראל כבר 11 חודשים, בזמן שאיראן מתקדמת בתוכנית הגרעין שלה. אולם, בחודשים האחרונים ההנהגה הפוליטית במדינה החלה להעביר מסרים ואיתותים על מוכנות לחדש את המשא ומתן עם מדינות המערב. ייתכן כי זהו ניסיון "לקנות" זמן, או שמא מדובר בשאיפה כנה של חברי ממשלת מסעוד פזשכיאן הרפורמיסט להפחית את נטל הסנקציות על אזרחי איראן.
לפי דברי מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן מחודש יולי, איראן מסוגלת להגיע לייצור די חומר ברמת העשרה צבאית בתוך "כנראה שבוע או שבועיים". מעבר לכך, הערכת המודיעין האמריקאי שנחשפה ב"וול סטריט ג'ורנל" בחודש שעבר הצביעה, כי טהרן התקדמה בתהליך ייצור "קבוצת הנשק": הרכיב בנשק הגרעיני שמביא לתגובת שרשרת ופיצוץ. עוד נכתב כי איראן שוקדת על מחקר בתחום, אך עדיין לא הגיעה לכדי יכולת ייצור.
אז מה סטטוס העשרת האורניום האיראנית? בשש השנים שחלפו מאז שנשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ עזב את הסכם הגרעין, היקף המערך האיראני השתנה לחלוטין. טרם החתימה של משטר האייתוללות עם המעצמות, איראן החזיקה בכ־8,710 ק"ג אורניום מועשר בשיעור נמוך (3.67%), בכ־195 ק"ג מועשר בשיעור בינוני (20%), בכ־19,138 צנטריפוגות דור ראשון וב־1,034 צנטריפוגות מתקדמות.
ההסכם שנחתם ב־2015 קבע כי הצנטריפוגות המתקדמות יושבתו, צנטריפוגות הדור הראשון יופחתו בכ־70%, איראן לא תחזיק באורניום מועשר לשיעור בינוני כלל, ותותיר בידיה במשך עשור לכל היותר כ־300 ק"ג אורניום מועשר לשיעור נמוך. כיום, לפי דיווח מרויטרס שהתבסס על דוחות הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), איראן מחזיקה בידיה 164.7 ק"ג אורניום מועשר ל־60%. בארגון מעריכים כי לטהרן חסרים רק 2 ק"ג כדי להגיע לכמות תיאורטית, שאם תועשר עד לרמה צבאית גבוהה של 85%־90%, תספיק לארבע פצצות גרעין.
"עבור אנרגיה גרעינית נדרש אורניום מועשר ל־3%־5% (למשל בתחנות כוח אזרחיות), כשהקו הקשה הראשון הוא ב־20%. השלב הקשה יותר הוא להגיע ל־60% - והגעה ממנו לנשק גרעיני שלהשגתו נדרשת העשרה ל־85% היא כבר קלה", אומר לגלובס אל"מ (במיל') ד"ר אוֹרי נסים לוי, יו"ר הפורום הגרעיני ומרצה באפקה - המכללה האקדמית להנדסה בת"א. "פצצות אורניום הן ישנות יותר ופחות עוצמתיות מפצצות פלוטוניום. על הירושימה, למשל, הטילו פצצת אורניום, ועל נגסאקי פלוטוניום. אני מעריך שאם ירצו פצצה, ישאפו להגיע לפלוטוניום".
ד"ר לוי מסביר שעבור נשק נדרש ראש קרב גרעיני, מערכת שיגור כדוגמת צוללת או מטוס - והפיכת האמצעי למערכת נשק שניתן בלחיצת כפתור לשגר. "עם פצצת הגרעין עצמה אי אפשר לעשות דבר. מערכת נשק היא כל הפריטים הנדרשים שיכולים לגרום נזק. הפיתוח לא מתנהל בטור, כלומר נותנים לקבוצה אחת, לדוגמה, לפתח את הטיל, ולאחרת את הראש הקרבי במקביל".
"לנהל דיאלוג עם העולם"
מן הזווית הפוליטית, נרשם בחודשים האחרונים רצף אירועים שנראה כי שינה את מדיניות הגרעין של ממשלת איראן מן הקצה אל הקצה. התרסקות המסוק ומותו של הנשיא האולטרה שמרן אברהים ראיסי במאי, הביאה לבחירתו ביולי של פזשכיאן. כבר במהלך מערכת הבחירות, הרפורמיסט אמר: "אנחנו מוכרחים להיות מסוגלים לנהל דיאלוג עם העולם".
מי שסייע לפזשכיאן במרוץ הוא שר החוץ לשעבר מוחמד ג'וואד זריף, שהוביל את הסכם הגרעין. לשיטת זריף, העיצומים הבינלאומיים מגבילים את צמיחתה של איראן. לפי הבנק העולמי, כלכלת איראן צמחה ב־5% ב־2023, אבל צפויה להאט ל־3.2% השנה, ואף ל־2.7% ול־2.3% בשנתיים הבאות.
בה בעת, נתוני קרטל יצואניות הנפט אופ"ק מעלים כי קצב הפקת הנפט של איראן עמד על 3 מיליון חביות ביום ב־2023, 22% יותר מבשנה קודמת. לצורך ההשוואה, טרם הטלת הסנקציות על ידי ממשל טראמפ ב־2018, קצב ההפקה האיראני עמד ב־2017 על 3.8 מיליון חביות ביום. משם, הם הגיעו לשפל של 2 מיליון חביות ביום ב־2020, אבל בשנים האחרונות הם נהנים מביקוש גובר מסין, שהביא לצמיחה מחודשת.
כיצד יש סנקציות, אבל הסחר של איראן בנפט פורח? יקי דיין, לשעבר קונסול ישראל בלוס אנג'לס, מסביר כי איראן מתקדמת כל העת בתוכנית הגרעין שלה, ואילו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נוקט מולה דווקא במדיניות הגנתית. "עם תחילת כהונת ביידן, התחיל מו"מ חשאי מול האיראנים כדי לנסות להחזיר אותם להסכם, והאמריקאים אף ביצעו הפשרת כספים איראנית משמעותית. מנגד, גרמניה, בריטניה וצרפת רצו לנקוט בפעולות ממשיות נגד איראן על ההפרות שלה, כפי שעולות מסבא"א. במיוחד אלו שנוגעות להעשרת האורניום".
סל השיקולים הזה הביא את פזשכיאן למנות את זריף לסגן הנשיא לנושאים אסטרטגיים. עם זאת, כבר בחודש הראשון של ממשלת הרפורמיסט, פערי התפישות על אודות מדיניות הגרעין הביאו לפיצוץ. 11 ימים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד סגן הנשיא, זריף הגיש את התפטרותו בעקבות חילוקי דעות עם פזשכיאן ששילב שמרנים בממשלתו. סלע המחלוקת העיקרית לא הייתה רק שילוב השמרנים, אלא גם מדיניות הגרעין.
לשמחתו של הנשיא הרפורמיסט, שבועיים בלבד הספיקו לזריף כדי לחזור ללשכתו - ולהשתתף בישיבות הממשלה עם המנהיג העליון עלי חמינאי. כעת, במשטר האייתוללות לא מסתירים את היותם פתוחים למו"מ על הסכם גרעין. אולם, שר החוץ עבאס ארקצ'י כבר ציין, כי הסכם הגרעין מלפני עשור כלל לוחות זמנים שאינם רלוונטים. "צריך לפתוח מחדש את המסמך ולשנות חלקים מסוימים, זו לא משימה קלה", אמר ארקצ'י.
חמינאי נותן את הטון
אראקצ'י, זריף ופזשכיאן הם דמויות חשובות, אבל מי שבלעדיו לא יהיה שום הסכם בשום פורמט הוא חמינאי, ולו הסמכות העליונה. במטרה להבין לאן נושבת הרוח כדאי לשים לב לנימת המסרים שיוצאת מלשכתו. חוסרו סאייה איספהאני מהמועצה האטלנטית, צלל לעומקם של דברי המנהיג העליון על נשק גרעיני, כפי שמצוטטים באתרו הרשמי. במסגרת 85 ציטוטים, המילה "חראם" הופיעה שלוש פעמים ורק לגבי "שימוש בנשקים גרעינים". קרי, לא לגבי יצירתם ואגירתם. בד בבד, הוא כינה "שימוש" בנשקים להשמדה המונית - "חטא גדול".
לכל הפחות, התבטאויותיו האחרונות של חמינאי מסמנות שהוא לא פוסל מגעים עם המערב. לדבריו, ניתן לקיים מגעים עם "האויב במצבים מסויימים", אבל הוא תוחם זאת ב"לא לטעת בהם תקוות". בסוכנות הידיעות אי.פי ציינו כי המנהיג העליון לא פסח על עמדתו המסורתית, והזהיר את ממשלת פזשכיאן מפני "לסמוך על האויב". אותו דיון מתקיים כאשר עיניי העולם כולו נשואות לבחירות לנשיאות ארה"ב בעוד כחודשיים.
"מדינת ישראל ניצבת בצומת קריטי", מציין דיין. "קמלה האריס לא תשנה באופן מהותי את המדיניות ההגנתית של הנשיא ביידן מול איראן. אם לא יהיה איום צבאי אמין או תקיפה משולבת על האיראנים בשנתיים־שלוש הקרובות, יכול מאוד להיות שהם יגיעו הן להעשרת אורניום ל־90% והן לקבוצת הנשק".
בניגוד להאריס, את היחס של טראמפ לטהרן מגדיר הקונסול לשעבר בתור "רקורד מעורב". לדבריו, "כשאיראן הפציצו את מתקני עראמקו הסעודיים ב־2019, ארה"ב לא עשתה דבר. באיזשהו מקום, זה הביא את הסעודים להבנה כי הם צריכים להתקרב לאיראן. מנגד, טראמפ חיסל את קאסם סולימאני ב־2020. לכן, הרקורד שלו לא ברור. האם יסכים ללכת לאיום צבאי אמין ומתקפה נגד איראן? אולי. אבל התשובה פחות ודאית מהמסלול של האריס. טראמפ זה סוג של הימור. מבחינת ישראל, חייבים את ארה"ב All In בפנים".
המלחמה שיחקה לידיהם
האתגרים הכלכליים של איראן לא מונעים ממשטר האייתוללות להשקיע הון עתק בכוח קודס של משמרות המהפכה, שלפי הערכות מפעיל כ־200 אלף לוחמים. כוח קודס מיועד לפעילות חוץ, אחראי על הקשר עם המיליציות הפרו־איראניות השונות, חיזבאללה והמורדים החות'ים, אספקת אמל"ח, אימונים ומימון, כשמעל הכל עומדת השאיפה ליצוא המהפכה האסלאמית.
"מלחמת חרבות ברזל מלמדת את האיראנים כי אמנם יש להם יכולות צבאיות מרשימות בטילאות, אבל גם עם המערך הזה הם מתקשים להביא לנזקים", אומר אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. "לאיראן יש חיל אוויר מיושן והם יודעים שאינם יכולים לסמוך על הכוחות הלוחמים בצבא. המשטר מפנים את נפיצות המצב הכלכלי, וכיצד פגיעה במאגרי האנרגיה שלהם במסגרת המלחמה מהווה נקודת תורפה".
במאמר שפרסם בלאיש ביטא את עמדתו כי המלחמה הנוכחית היא שלב נוסף במסגרת מדיניות השהיה של איראן, שנועדה להרחיק אותה מלחימה ישירה - כדי להגיע לנשק גרעיני. הוא מפרט זאת בכך שמשטר האייתוללות קיבל את הטליבאן כשליטים הלגיטימיים של אפגניסטן והעניקו להם את השגרירות בטהרן בפברואר אשתקד. לאחר מכן, ביולי, איראן לא הציגה תוקפנות ניכרת להצהרת משרד החוץ הכוויתי כי שדה הגז "אראש" (במפרץ הפרסי) שייך לכווית ולערב הסעודית, אף שקרוב ל־40% ממנו נמצא במים הכלכליים האיראניים. כמו כן, כל העת רפובליקת אזרבייג'ן מביעה את תמיכתה באזרבייג'נים האיראנים, המיעוט הגדול ביותר באיראן, וטהרן לא מגיבה בתקיפות.
"אחת המטרות המרכזיות של המלחמה הייתה לעצור את התהליך בין ישראל לבין ערב הסעודית", מציין בלאיש. "אורכה הממושך הפך אותה לכזו שהאיראנים יכולים להשתמש בה ככלי מיסוך עבור תוכנית הגרעין, שהואצה בעקבות היעדר אכיפת הסנקציות האמריקאיות. לא בטוח שזה היה מתוכנן, אבל המלחמה שיחקה לידיהם".
בלאיש מסכם ואומר כי האסטרטגיה האיראנית "היא שכשנגיע לנשק גרעיני, נהיה מעצמה - וכך יתייחסו אלינו אחרת. ההתקרבות בין ישראל לבין ערב הסעודית והציר הסוני המתון מהווה אירוע מסוכן לתוכנית האיראנית למזרח התיכון".
הכתבה פורסמה לראשונה ב"גלובס".