הגיל הקוריאני הוא חלק מהסדר החברתי במדינה. יש גם קוד דיבור מאוד מסוים שבו אתה אמור לפנות לכל מי שמבוגר ממך - אפילו בשנה אחת. זה חלק ממשחק המעמדות, אבל זה החלק הקל. שנות הלימוד המפרכות, המהפכים בתווי הפנים, ההשקעה הכלכלית המטורפת, כל אלה נועדו לשדרג את המעמד החברתי של הקוריאני הממוצע. וזו מלחמה אכזרית וקשה במיוחד. צפו בפרק המלא
לפרקים הקודמים:
• מדוע הפכה לבירה העולמית לניתוחים פלסטיים? | פרק ראשון
• החתירה הקיצונית למצוינות בחינוך בדרום קוריאה | פרק שני
• התרבות הקולינרית המשובחת של סיאול | פרק שלישי
כדי להבין עד כמה הקוריאנים רציניים בנושא הלימודים, או יותר נכון ההישגים הלימודיים, ניתן להסתכל על יום אחד בשנה, מעין יום כיפור חילוני. זהו היום שבו מתקיימות בחינות הקבלה לאוניברסיטה, הגרסה המקומית לפסיכומטרי.
ביום הזה החיים ממש עוצרים מלכת, במהלך שמונה שעות המבחן. היום זה קורה תמיד בחודש נובמבר. המדינה משותקת, אין מטוסים, אין אימונים צבאיים, אפילו באתרי הבנייה עוצרים לרגע את העבודות - הכול כדי לא להפריע לנבחנים.
התחרות הקוריאנית מגיעה לשיא בפרק הזה בחיים. אחרי שלמדו לתוך הלילה בתיכון, מרכזים הצעירים מאמץ עילאי ל"סונונג" – כך נקרא מבחן הפסיכומטרי הקוריאני. הצלחה במבחן, ביחס לאחרים כמובן, תסלול דרך לאוניברסיטה נחשבת, והיא תפתח צוהר לשלב הבא במרוץ הקוריאני - עבודה ראויה.
שיטת הדירוג בכיתה, זו שמשווה בין התלמידים וחשובה יותר מהציונים עצמם, מסמנת כבר בתיכון לאיזה מעמד חברתי הם יגיעו. "בתיכון שלי היו בערך 400 תלמידים בשכבה שלי ושמעתי שבערך 200תלמידים הגישו מועמדות לאוניברסיטת יונסיי. אבל ממה שאני יודעת פחות מחמישה תלמידים התקבלו", מספרת סובין קים, סטודנטית למנהל עסקים באוניברסיטת יונסיי, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בדרום קוריאה.
"הפרופסורים מראים את כל הדירוגים של התלמידים, אז אני יכולה לבדוק את הדירוג שלי או של החברים שלי", היא מספרת על התחרותיות שמתפתחת בין הסטודנטים. "לפעמים אם יש לי ציונים נמוכים, זה מביך אותי מן הסתם. אבל זה יכול לתת גם מוטיבציה. כי אני לא רוצה להיות מובכת, או להביך את עצמי, אז אני צריכה ללמוד קשה כדי שהחברים שלי לא יראו אותי עם ציון נמוך. אני תמיד צריכה לדחוף את עצמי קדימה".
הזינוק הכלכלי
בישראל אנו מכירים את חברות סמסונג ו-LG ויונדאי, שכל אחת מהן כוללת עשרות חברות בת בתחומי האלקטרוניקה, מחשבים, מלונאות ואפילו ממתקים. התאגידים האלה כאן בקוריאה נקראים "צ'בול". התאגידים האלה מחזיקים את רוב הכלכלה ומספקים את מקומות העבודה הנחשקים ביותר. אבל אם אתה לא מצליח להתקבל לתאגידים האלה, אין לך באמת סיכוי לטפס מעמד בדרום קוריאה.
תסתכלו לרגע סביב בבית שלכם. לפני 10 שנים לא היה לכם פריט אחד שיוצא בקוריאה. היום, אין סיכוי שהמכונית שלכם או הנייד, או הטלוויזיה, או הקרם שמרחתם בבוקר, לא המריא משם. ורוב הייצוא המפואר הזה מגיע מתאגידי הענק האלה. הם חתומים על הצעדת הכלכלה קדימה.
במקום צילומים - נסיעה באמבולנס
חצי האי הקוריאני סגור לזרים מאז החלה מגפת הקורונה. הזרים שכניסתם למדינה הותרה – חייבים לעבור בדיקת קורונה בכל כמה ימים. באחד מהערבים, בעת שצילמנו בתחנת המטרו, קיבלנו טלפון ששיבש לנו את התוכניות. לי התגלתה כחולת קורונה. זמן קצר לאחר מכן קיבלנו טלפון נוסף, ואז התברר שהמקליט שלנו איז'ו קיבל תוצאה גבולית.
כל הצוות חזר למלון ועשה בדיקות אנטיגן שהבאנו מישראל, והבדיקות הביתיות קבעו שכולם שליליים. לגבי לי ואיז'ו התברר די מהר שהבדיקות פספסו. הדבקה בקורונה היא בשורה לא נעימה, ודאי בחו"ל. אבל לזרים בדרום קוריאה המשמעות היא אשפוז כפוי במתקן ממשלתי. לא חוויה סימפטית, בטח כשהמתקנים האלה מאוד עמוסים.
שאר הצוות נכנס לבידוד, חדר המלון הפך לחמ"ל והצילומים נעצרו. ההבדל בין קוריאני שמחלים בבידוד לזר הוא חדר פרטי בבית. כדי להימנע מאשפוז לא נעים, חב"ד דרום קוריאה נידבו את קומת בית הכנסת.
לאחר אישור של מפקח הקורונה האזורי, מבצע ההעברה של לי מבית המלון לבית חב"ד יצא לדרך באמבולנס ייעודי שלא שכח להפעיל גם את הסירנות. לאחר עשרה ימים, קצת ריפוי בעיסוק ומעט סימפטומים - וברוך רופא מאומתים.