11 בספטמבר הקרוב תציין ארה"ב 20 שנה מאז מתקפת הטרור שספגה ושינתה את העולם כולו. הערב (שני) ב"מהדורה המרכזית" שודר הפרק השני בפרויקט המיוחד לציון יום השנה לאסון התאומים – על המשפחות שמתמודדות עם אובדן יקיריהן, על העיר שעדיין מתאוששת מההריסות וההבנה שהחלה לחלחל - ארה"ב השתנתה לעד. צפו.
הפרק הראשון: התמונות והקולות המצמררים ממתקפת הטרור
ג'רארד צ'יפולה, כבאי, איבד באסון את אחיו ג'ון ששירת גם הוא בכבאות והצלה. "כולם באו לבית שלי להתאבל איתי, לנסות להבין את האובדן והיקפו", הוא מתאר את הרגעים שלאחר מתקפת הטרור. "לא ידענו עדיין כמה אנשים מתו או כמה אזרחים, כבאים ושוטרים נספו. נדרשו לי כמה ימים להתמודד עם האבל המיידי, ולעבור את האובדן הטראומטי".
צ'יפולה נזכר בפעם הראשונה שהוא הלך לזירת באסון: "זה היה ב-13 או ב-14 בחודש. הגעתי למחסום ויכולתי לחוש את החורבן. זה היה כל כך עצוב. כמו סצנה מסרט מלחמה. ראית רק חורבן בכל מקום. נקודת האור היחידה שהייתה לנו היא שהלכנו ומצאנו את הכבאית של אחי. היא נפגעה, אבל לא הושמדה".
חברת קנטור פיצ'גרלד, איבדה 658 מעובדיה באסון התאומים. אחד העובדים ששרדו הוא אורי שונברון. "למוחרת אשתי הלכה לעבודה, הילדים שלי הלכו לבית הספר, ואני לבד בבית. אין לי לאן ללכת, המשרד שלי איננו", הוא מספר. "כל היום רק צפיתי בטלוויזיה. ומה היה בטלוויזיה - הבניינים מתמוטטים שוב ושוב, זה כל מה שהיה בטלוויזיה. בערב התקשרתי לבוס שלי ואמרתי לו: 'נו, מה אנחנו עושים, איפה אנחנו עובדים? לאן אנחנו צריכים ללכת?', הוא אמר 'יש לנו אתר התאוששות מאסון, בפארק רושל שבניו ג'רזי', אז חזרתי לעבודה ביום חמישי".
ליאת לוינהר, שבעלה שי נהרג במתקפת הטרור על מגדלי התאומים, מתארת את הימים שלאחר האסון: "פשוט חיפשתי משהו לעשות. אז הייתי מסתובבת ברחובות, עומדת, היו מרכזים כאלה שהיו בהם תורים ארוכים. עמדנו שעה בתור, ואז נכנסנו פנימה, היו שם רשימות על רשימות של שמות של פצועים שנמצאים בבתי החולים. אני עומדת בתורים האלה, מגיעה לרשימה, ולא קוראת אותה. כאילו אני פשוט הייתי מרפרפת בין העמודים, ואם השם שלו היה שם הייתי מפספסת. ידעתי שהוא לא שם אבל הייתי צריכה לעשות משהו".
בשלב מסוים לוינהר מחליטה ללכת לזירת האסון. "הפעם הראשונה שהגעתי לשם הייתה 12 יום אחרי הפיגוע", היא נזכרת. "לקחו אותי להריסות והראו לי איפה עמד המגדל שבו הוא עבד. עמדתי שם ולא הרגשתי את בעלי, ובאותו רגע ידעתי שבאופן סופי וחתום זה נגמר".
ארי פליישר, דובר הבית הלבן בימי האסון, נזכר ברגע שבו הנשיא בוש החל לבכות במהלך מסיבת עיתונאים: "ב-13 בספטמבר הנשיא ערך מסיבת עיתונאים בחדר הסגלגל ואמר שהוא נוסע לניו יורק, ואז הוא קיבל שאלות. שאלה אחת הייתה מפטסי וילסון מסוכנות הידיעות רויטרס, שאמרה לנשיא: 'אדוני הנשיא, מה שלומך?' - והוא התחיל לבכות. הוא היה חייב לצאת מהחדר וללכת למקום ממש ליד, כי אני חושב שהוא ממש נשבר, הוא בכה. זה היה פשוט יוצא דופן, אבל זה מראה באמת עד כמה היית חשוף לרגשות, אפילו כשהיית צריך רק להרכין ראש ולבצע את תפקידך".
יונית לוי, כתבת דסק החוץ של חברת החדשות באותם ימים, הסבירה את ההשפעה האדירה של המתקפה על ארה"ב: "כל יום אמריקה חיה בצלה של הטראומה הקשה הזו. אי אפשר להבין שום דבר מהמהלכים הפוליטיים שקרו באמריקה בשני העשורים האחרונים בלי להבין את 11 בספטמבר. זאת אומרת ברק אובמה לא היה נבחר לנשיא כתגובה לעירק, כתגובה לבוש. ברור שדונלד טראמפ לא היה נבחר לנשיא, כמישהו שהצליח לרכוב על השנאה הזאת מהאחר, וספציפית, הפחד הזה מהאחר המוסלמי. אמריקה לא הייתה נראית כמו שהיא נראית מבחינה פוליטית, חברתית ורגשית - בלי האירוע הזה".