"אני לא משתתף במשחק הזה שקוראים לו חיים". די להציץ בכותרות העיתונים כדי לראות שזאת חוויה שחוצה גילים ומכאיבה בכל שלב, והיא בולטת הרבה יותר עכשיו - כשהמלחמה מקיפה וכמעט חונקת אותנו. היום יותר מאי פעם מצטיירת תמונה עגומה של זינוק במצוקה ובדידות, פוסט טראומה לאומי ולא מעט מקרי אובדנות. אם חוזרים אחורי לימי הקורונה, הרי שדומה שכולנו חיים בצל מצוקה נפשית, וניסיון כושל לרפא אותה בדרכים שונות, עד כדי שימוש בחומרים מסוכנים. ואין לזה גיל.
"לא בא לי...", יגיד הילד ויסתגר בחדרו. "לא מעניין אותי כלום, עזבו אותי בשקט", יגיד המתבגר ויסרב לכל ניסיון לתקשר אתו. "נשבר לי מהחיים המשעממים האלה", יאמר המבוגר, וימשיך ללכת לעבודה ולסחוב אתו תסכול וזעם שיפגע ביחסים שלו עם בני המשפחה. " אני כבר החמצתי את הרכבת וחייתי ליד החיים", יגיד מי שכבר מרגיש שאין לו עתיד, ורק עבר כואב מאחוריו והווה משעמם, והוא יישמע כמו מי שמחכה לסוף ימיו.
ויניקוט, פסיכואנליטיקאי, כתב הרבה על סביבה מיטיבה ותומכת שמהווה תנאי הכרחי להתפתחות טובה. כל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו, זה כמעט סלוגן שכל אחד יודע לצטט, אבל רבים הם אלה שמרגישים שאף אחד לא האמין בהם מעולם, וכעת אפילו הם מתקשים להאמין בעצמם. אובדן הערך העצמי, האהבה העצמית, והיעדר הרגשה שאני חי חיים יצירתיים שכיף לחיות אותם.
ההרגשה הזאת של "חיים ליד החיים, אבל לא ממש בתוכם", היא לא פשוטה. זה להיות צופה, ולא ממש להשתתף, דבר המעורר הרבה מאוד רגשות קשים. הבשורה הטובה היא, שמעבר לחוויה הלא פשוטה הזו, מונחת תקווה שהמשמעות והפשר מצויים בתוכנו. גליליאו גליליי אמר: "אי אפשר ללמד אנשים, אפשר רק לעזור להם לגלות את הדברים בעצמם". זה החומר הטוב ביותר למחשבה, שיוכל לטעון אתכם ולהניע לחיים מלאי יצירתיות ויצירה.
כדי לחיות חיים יצירתיים ומספקים, אדם צריך לשמר חוויה של ילדות, כזו שיש בה הרגשה שמישהו מתפעל ממני, מאמין שאני יכול, שהעולם הוא מגרש משחקים ענקי, ואני יכול לשחק בו כמו שמתחשק לי. זה נקרא לגדול בתוך סביבה מיטיבה ותומכת. זה מקנה הרגשה של חיים, של חיוניות ושל יצירתיות. בהתחלה זה הבית שאדם גדל בו, אחר כך בהמשך, כשהוא מתבגר, הבית הפיזי הופך להיות הבית הפנימי שבלב. חוויה של "אני חי חיים מלאים ומספקים, שמרגש לחיות אותם".
אז נדבר על מה עושים? הטיפ הכי טוב לדעתי הוא זה: "אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כשאנחנו מפסיקים לשחק" (ג'ו ברנרד שו)
הקיפו עצמכם בסביבה תומכת
בין אם מדובר בילד, או במבוגר, עדיין לא מאוחר לחפש סביבה מיטיבה ותומכת. נסו להקיף את עצמכם באנשים שיודעים להעריך אתכם, כאלה שאתם חשים מוצלחים בסביבתם ואפילו יותר מזה - שאתם יצירתיים ומסוגלים להמציא רעיונות, מחשבות ופתרונות. סביבה שמאפשרת משחק. בכל גיל אנחנו משחקים.עשו את מה שאתם אוהבים, ותאהבו את מה שאתם עושים
מילת הקסם כאן היא: תתרגשו ותתלהבו. שאלו את עצמכם עם יד על הלב: "מה הכי בא לי לעשות עכשיו?" זו נקודת פתיחה מצוינת להתחיל בה את היום. לרובנו יהיה זה כוס הקפה של הבוקר ולכן הכינו אותה באהבה ובהתרגשות, וזה נכון גם לגבי עבודה או עיסוק: כשאנחנו עוסקים בתחום שמרגש אותנו, שאנחנו מבצעים אותו בהתלהבות ובאהבה - זה לא ירגיש כמו עבודה אלא כיצירה, משחק ואף הנאה.
תרקדו כאילו אף אחד לא רואה אתכם
זאת לא קלישאה, זו בהכרח הרגשה שלמעשה מצביעה על כך שאתם לא מצפים או זקוקים להערכה מאף אחד. אתם עושים כמיטב יכולתכם, אתם עושים באהבה וגם נהנים מזה.אל תצאו מהבית בלי חיבוק
להורים שבינינו, במיוחד להורים לילדים צעירים, תנו להם לצאת מהבית למסגרות עם הרגשה שהם נפלאים בדיוק כמו שהם. חיבוק, ואהבה, הם צידה מצוינת לדרך, והילד שומר בלב את החיבוק והעיניים הטובות והלב האוהב. מישהו שמאמין בו, זה אתם. וגם אתם, דאגו שיהיה מישהו שמחבק אתכם. גם אתם בעצמכם.טקס סוף יום
תרגול קטן לסוף היום: "אני מרוצה מעצמי ש... ".
בסוף יום, עצרו לרגע. הסתכלו על היום שהיה. בלי להשוות לשום דבר ולאף אחד. ככה הכי נקי שאפשר: תתבוננו, ותגידו לעצמכם כל הכבוד על דבר אחד, אפילו הקטן ביותר... לדוגמה: אני מרוצה מעצמי שהתעוררתי בזמן; שהתחלתי את היום בטוב; שהכנתי ארוחה מצוינת; שישבתי עם קולגות בהפסקת קפה.
שום דבר מכל אלו אינו מובן מאליו. ספרו לעצמכם על הרגעים הקטנים האלה, ותגלו כמה אנשים שמחים מעומק הלב יחד אתכם, שאפילו לא ידעתם מיהם ועד כמה אתם חשובים להם.נצלו את היום
משהו שהוא נטו בשביל עצמכם: כל דבר שדחיתם ליום מיוחד, או להזדמנות מיוחדת. היום ההזה הוא היום. צאו לסיבוב קצר בחוץ, ותנו לאוויר למלא את הריאות ולאור להאיר את הלב. צאו לרכיבת שטח על האופניים, הזמינו אוכל טעים סתם כי זה יום שני. בלי סיבה מיוחדת.עשו יום מיוחד
לא צריך שום הכרזה רשמית. שימו את האצבע על לוח השנה שלכם בטלפון החכם, וסמנו אותו עם תזכורת: "היום של ..." עבור כל אחד מבני המשפחה. וביום הזה, מסדרים לו/לה את יום החלומות. זה לא חייב להיות משהו עם הוצאה כספית גדולה, אבל זה כן מחייב תשומת לב והשקעה של אהבה ומחשבה, מה הוא אוהב? מה יעשה לו או לה טוב? אפילו אם אתם חיים בבית לבד, "היום שלי" יהיה היום שאני מפנק את עצמי, זה מאוד מחזק ומעלה את מצב הרוח, להרגיש יום אחד במרכז...חיצוניות משפיעה על פנימיות
שינוי חיצוני יכול לשנות את ההרגשה בלב: זה משהו שלמדתי מחברה שהיא מעצבת שיער. היא אמרה לי: "ספר ופסיכולוג מגיעים לאותה תוצאה, שנינו מביאים הקלה וחיוך לאנשים".
מספרה זו התחלה מצוינת לייצר חוויה נעימה. יש משהו בישיבה במספרה, או אצל קוסמטיקאית שעושה שינוי קטן בהרגשה ונותן פתח לשינויים יותר גדולים. נסו את זה, מקסימום תחייכו ותהיו מרוצים ממראה חדש. זה לא חייב להיות מייקאובר קיצוני, לפעמים עצם החוויה שמישהו מטפל בכם ומשקיע ומשתדל, יש בזה משום הפוגה במתח ויצירת פתח לשינוי. כל אלה מחזקים באנשים את הביטחון העצמי. את היכולת להתבונן על עצמם בעיניים טובות. בהרגשה נעימה של "אני בסדר, אני טוב בדיוק כמו שאני ואף אחד לא יכול להיות אני".
שימו לב מה תורם לכם לתחושת ערך עצמי וביטחון. נסו להקיף את עצמכם באנשים שתורמים להרגשה כזאת, שיודעים להעריך אתכם כמישהו יחיד ומיוחד.בקשו עזרה
מה עושים כשנעשה קשה? כשנעשה כבד בלב? זאת לא בושה לבקש עזרה, זאת לא חולשה, להפך. זו דאגה של אדם לעצמו, כעין הצהרה ש"מגיע לי לחיות חיים טובים, מגיע לי להתעורר בכיף בבוקר".
בקשו עזרה, ואם יש צורך, יש הרבה אנשי מקצוע שיודעים לעזור במצבים האלה. בספרו "האדם מחפש משמעות" ויקטור פרנקל כותב: "אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו".
ליאת גולדשטיין היא עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת במבוגרים. חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY - אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ההתפתחות האישית, העסקית והמקצועית.