ביומיום, אנו כהורים מנסים לגונן על ילדינו ובמקרים רגילים אנו עושים עבודה לא רעה; אולם מקרה קיצון כמו מלחמת חרבות ברזל, הותיר הורים רבים חסרי אונים אל מול ילדיהם. איך ניתן להסביר להם מציאות שאינה ניתנת להסבר? מה אומרים או נכון יותר, מה לא אומרים?
מאז ה-7 באוקטובר, שרית שרם-יבין, פסיכולוגית במטיב, המרכז לפסיכוטראומה, הוצפה בשאלות מהורים מבועתים והבינה שהם זקוקים לכלים דחופים. "פתחנו קבוצות ווטסאפ לפי גילאים ולפי מיקום בארץ" מספרת שרם-יבין והשיקה מיזם בווטסאפ שתפס תאוצה. בן לילה הקבוצות התמלאו במעל 1,500 הורים שמעלים שאלות ממצבים יומיומיים בביתם. "ההחלטה על ווטסאפ לא הייתה מקרית. הורים מהעוטף לא היו פנויים לדבר, וגם לא רצו שהילדים ישמעו את השיחות הללו. ולכן, כתיבה הייתה הפלטפורמה המועדפת. דאגנו גם שהקבוצות לא יציפו יותר מדי. מתנדב תכנת בעבורנו כלי ידידותי שאוסף את השאלות לטבלת אקסל גדולה, ואנו מפרסמים תשובה אחת לשאלות רבות שחוזרות על עצמן". הנה כמה מהשאלות הנפוצות יותר שחוזרות על עצמן ומעסיקות את ההורים של 2023.
השאלות הנפוצות של הגיל הרך
בימים הראשונים השאלות נגעו בעיקר במלחמה. מה לספר לילדים רכים? איך להסביר להם את האזעקות? האם אפשר לא לספר על המלחמה? עם הזמן, ככל שהתבהר שמדובר במלחמה ארוכה, התחילו להגיע שאלות בנושאים מורכבים יותר – איך מתמודדים עם היעדרות של אבא שנמצא במילואים? איך מתמודדים עם סימפטומים של חרדה שהילדים מבטאים בהתנהגות שלהם? איך מסבירים אובדן? ובעיקר, הרבה שאלות הנוגעות לסוגיית החטופים. איך לתווך לילדים את הנושא הכאוב הזה?
"העיקרון החשוב ביותר במצבים כאלו" מציינת שרם-יבין, "הוא שמה שיוצר אצל ילדים טראומה הן לא ההתרחשויות עצמן, אלא התמודדות ההורים עם המצב. זהו עקרון שמגובה בעשרות מחקרים, והחשיבות שלו עצומה. המשמעות הפרקטית של זה היא שככל שאנו נהיה מווסתים יותר, וככל שנסביר לילדים במילים מדודות ובאופן המתאים לגיל שלהם את המצב - כך הסיכוי שיפתחו מצוקה וסימפטומים פוסט טראומטיים תקטן. ולכן, תמיד צריך להסביר לילדים את המציאות ולתווך להם אותה. אפילו ואולי בעיקר בגיל הרך. קיימת אמירה לגבי יכולת ההתבוננות של ילדים: 'ילדים הם התצפיתנים הטובים ביותר והפרשנים הגרועים ביותר'. זה נכון. הם רואים הכל. והפרשנויות שלהם בדרך כלל הולכות למקומות הנוראיים ביותר. ולכן, אנו כהורים צריכים לפרש להם את המציאות", היא אומרת. "חשוב גם לעשות זאת כשאנו כמה שיותר רגועים ומווסתים, קשה ככל שזה בימים אלו." היא מוסיפה.
נתלו שלטים של החטופים מחוץ לגני ילדים של ילדיי בני 3 ו- 5-6, מה ניתן לספר להם עליהם?
תגובתה של יהודית, אחת המתנדבות, בקבוצה: "זו שאלה קשה שעולה לדיון גם בין אנשי מקצוע. האסון כל כך גדול וכואב גם בשבילנו המבוגרים. מלכתחילה, היה עדיף שלא לחשוף את הילדים לנושא של החטופים אך החשיפה לסיפורים היא בלתי נמנעת, ולכן עדיף שאנו, ההורים, כדמויות שמשדרות ביטחון לילדים נסביר להם את המצב.
היו פתוחים לשאלות ותבררו מה הילד יודע כבר. חשוב להיות ישירים וברורים, תוך כדי שמירה על כמה קווים מנחים:
- לא להיכנס לפרטים לא רלוונטיים.
- להשתמש במונחים פשוטים כמו מלחמה, שבויים, מחבלים, צבא.
- לתחם את האירוע לזמן ומקום מסוים.
- לשדר ביטחון - עכשיו יש מלחמה כי הצבא יצא להגן עלינו ולהחזיר אותם הביתה.
- לתת תקווה - המלחמה תיגמר ואנחנו מתפללים שיחיזרו את כולם הביתה.
- לשדר לילדים שמותר להרגיש עצב, פחד, או כל רגש אחר.
בתי בת 4 חזרה מהגן עם חלום שסיפרה לה חברה - בחלום החברה ראתה הרבה אנשים הרוגים בלי בגדים שוכבים על הכביש עם דם, דיברה על זה שלקחו אותה לכלא בלי ההורים, ועל אדם בתחתונים שהרג את האנשים. הבת שלי עד היום לא הייתה חשופה למה שקרה. היא יודעת שיש מלחמה, שיש חיילים ששומרים עליה, שהאזעקות שומרות עליה והן חלק מהמלחמה. אני מנסה לחשוב איך להגיב לחלום ולא מצליחה. אני לא מאמינה בלהסתיר ועדיין לא מבינה איך אפשר לדבר על החלום הזה ולהפוך אותו לתואם גיל.
תגובתה של שרית בקבוצה: "אני חושבת שזו אחת השאלות המאתגרות ביותר שעניתי עליה עד כה. איך אפשר להגיב לכזה דבר? אז ראשית, אני משתפת אתכן שכתבתי ומחקתי וכתבתי שוב את התשובה. בסוף, אחרי הרבה התלבטויות, אני מציעה דוגמא אחת לתגובה: 'זה ממש מפחיד מה שסיפרת לי. אפילו אני לא יודעת מה להגיד ומה לחשוב. אבל אני שמחה שסיפרת לי ולא נשארת עם זה לבד. איך הרגשת כששמעת את זה? מה את חושבת על זה?'. דווקא במקרה הזה, שבו היא מספרת על חלום של חברה, אני לא בטוחה שהייתי מקשרת בין החלום לבין המציאות. יש מצבים שהמילים הן לא העיקר אלא הבעת תמיכה, מבט, חיבוק. המסר שצריך לעבור לילדה הוא: טוב שסיפרת לי. אני כאן איתך, אוהבת אותך ושומרת עלייך כמה שאני יכולה.
אנחנו גרים במרכז. הבן שלי בן 5 בתחילת המלחמה היה נלחץ נורא בזמן האזעקות ולאט לאט התרגל; אבל כל פעם מבקש שנהיה בשקט עד שישמעו את הבומים ורק אז נרגע.חשבתי שהוא כבר בסדר אבל בלילות האחרונים הוא התחיל להתעורר בהיסטריה, לבכות ולצעוק מתוך שינה. בבוקר הוא שואל: אמא נכון כבר אין אזעקות? הוא חזר ללימודים ולדברי המורה הוא מתפקד מעולה. אפילו הייתה להם אזעקה בזמן לימודים והוא רץ מבסוט יחד עם כולם למקלט. מה לעשות?
נעמה, אחת המתנדבות בקבוצה, עונה: "זה מצוין שהבן שלך חזר לשגרה ומתפקד היטב בלימודים. זה מעיד על כוחות בריאים להתמודדות עם המצב וחשוב לזכור את זה ברגעי הקושי, כשהוא מתעורר בלילה, חבקו אותו, הסבירו שהוא חלם חלום רע והשתדלו לשדר לו ביטחון. השאלה שלו על האזעקות בבוקר יכולה לאפשר שיח על הנושא, ואפשר להשתמש בה כדי להבין יותר מה בדיוק מטריד אותו ולהרגיע בהתאם. כדאי להזכיר לו שחלם חלום רע, לשאול אם הוא זוכר אותו ואיך הרגיש. חשוב לתת לגיטימציה לרגשות ולהזכיר שכשיש אזעקה אנחנו הולכים למרחב המוגן ששומר עלינו".
מה לגבי מתבגרים? מה השאלות הפופולריות בקבוצת המתבגרים?
"בקרב המתבגרים השאלות לרוב קשורות לצריכת המידע שלהם. מתבגרים לרוב יהיו חשופים לסרטוני זוועה, וההורים חוששים מאוד מהשפעתם על נפש הילדים. כאן צריך לזכור, שבניגוד לדעה הרווחת, הסרטונים לא בהכרח יגרמו לטראומה. כמובן שעדיף לא לצפות בהם, אבל לרבים מאתנו יש גם חוסן נפשי לא מבוטל שמגן מפני התפתחות מצוקה פוסט טראומטית. לכן, ההמלצה הגורפת ביחס למתבגרים היא להזהיר אותם מפני הצפייה ויחד עם זאת לנסות לשמור על שיח כמה שיותר פתוח. לשמוע מה עובר עליהם, לספר מה עובר עלינו, ולנסות לשמש מודל ראוי במינון צריכת התכנים הקשים ובפיתוח הרגלים בריאים וחוסן נפשי".
"כלל הברזל בהתמודדות עם המלחמה" מסכמת שרם-יבין, "הוא שנוכחות מיטיבה ומרגיעה של דמויות הוריות מגבירה את החוסן של כלל המשפחה".
להצטרפות לקבוצה לפי גיל הילדים - לחצו על הלינק הבא
לשאול שאלה - לחצו על הלינק הבא