טרנד ה"יחסים הפתוחים" כבר מזמן כאן, חי ובועט. אבל האם הוא באמת עובד, או שהוא מסמן משהו אחר, שאומר לבני הזוג שהם כבר לא חושקים זה בזה, פחות מעניינים, ובטח פחות מרגשים - ואולי זוהי בעצם תחילתו של הסוף? אז מתברר שהדברים הם לא חד משמעיים. למונוגמיה יש סיבות טובות, ואם חסר לכם להט ותשוקה בנישואים יש עוד דרכים להחזיר אותם. כמו כן זה יכול להגדיל את הסיכוי לפרידה עתידית, למתחים, ואפילו להתאהבות של אחד מהצדדים באחד מהפרטנרים החדשים. עם זאת, למערכות יחסים פתוחות יש מתברר גם לא מעט יתרונות, אם רק מנהלים אותן נכון.
על פי קטי נאור, יועצת למציאת זוגיות, מונוגמיה היא השיטה שעובדת, אם רק נדע לעשות אותה נכון. איך? טוב ששאלתם.
ודאות: "אנשים זקוקים לתחושת ודאות, כאשר בלעדיה לא מעט מאיתנו יחוו חרדה וסטרס מתמשך, שישפיעו על כל ההיבטים בחיים שלנו. אנחנו רוצים וצריכים להתעורר בכל בוקר ולדעת שיש לנו פרטנר שמספק לנו יציבות בתחום הזוגי, וכך נשאר מקום להתפתחות במרחבים האחרים בחיים שלנו".
הקמת משפחה: "אם אנחנו מעוניינים בילדים, חשוב שנדע - מבחינה פסיכולוגית ילדים מתפתחים באופן הבריא ביותר במסגרות זוגיות בהן יש לשני ההורים מערכת אחת מרכזית ובלעדית".
יציבות נפשית: "מערכות יחסים ידועות כגורם משמעותי שמשפיע על נפש האדם. ככל שנחווה טלטלות ומשברים בזוגיות נפגע בעצמנו. חרדות, מצוקות וטראומות עלולות להתפתח אצל אנשים שמדלגים ממערכת יחסים אחת לשנייה ולא מוצאים יציבות. מערכת יחסים מונוגמית בריאה שעובדת ממזערת את הנזקים ומצמצמת את המקרים שבהם נחווה סטרס ואי ודאות".
התפתחות מנטלית: "חיים זוגיים מונוגמיים ארוכי טווח הם הגרסה הכי מתקדמת לאימון מנטלי יומיומי. אנשים שחיים עם אותו אדם שנים ארוכות נדרשים לפתח מגוון מיומנויות כדי שהקשר ימשיך לעבוד ולהיות מספק ומיטיב. אנחנו לומדים לתקשר, להכיל, לתת, ולהיות מודעים לעצמנו, דברים שלא נזדקק להם כאשר אנחנו חיים עם כמה פרטנרים שלהם אנחנו לא מחויבים, ואז לא מרגישים צורך לעשות מאמץ מיוחד כדי לשמר את הקשר".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ערכים ונורמות חברתיות: "אחד מהערכים המשמעותיים במערכות יחסים מונוגמיות הוא ערך הנאמנות. במערכות יחסים פתוחות, נרצה או לא נרצה, יכולה להתעורר תחושה שבן או בת הזוג שלך בוגדים בך (גם אם הדבר נעשה בהסכמה). על פי תיאוריות פסיכולוגיות – אדם שיחווה בגידה עלול לחוות לשארית חייו קושי לסמוך על אנשים ולפתח אמון באחר. כך שאם נאמנות ובלעדיות חשובה לכם כנראה שהמונוגמיה היא צורת החיים שנכונה לכם".
"אנשים עדיין מאמינים במונגמיה"
גם לדברי נדב נישרי ונגה זיו פרידמן, בני זוג בפרק ב' ומגשרים זוגיים המתמחים בגישור גירושין, הורות משותפת ובהסכמי זוגיות, מונוגמיה היא הפתרון: "אומנם הרבה זוגות מתגרשים, אבל כמעט כולם כן מביעים רצון ושאיפה למצוא זוגיות מונוגמית בעתיד. הם לא מתגרשים כי הפסיקו להאמין במונוגמיה או בזוגיות אלא כי הם מבינים שלא ניהלו נכון את פרק א'".
הבלבול הגדול שמתרחש כיום בנוגע למונוגמיה, הם אומרים, נובע מכך שיש פער גדול בין הביולוגיה של האדם לשינויים התרבותיים שמתרחשים כיום בקצב מהיר מכדי שנוכל להכילם: "בעבר זה היה כדי שהגבר יידע שהילדים שהאישה מגדלת הם שלו והמשך השושלת שלו מתקיים, והאישה ידעה שיש מי שדואג לה. כיום נשים לא צריכות גברים שיגנו עליהן וגברים לא צריכים נשים שיגדלו עבורם את הילדים ולכן נדרש שינוי בהבנת משמעות מערכת היחסים. בעינינו, בימים של היום, זוגיות מונוגמית היא הרבה יותר ממילוי צרכים ביולוגיים, היא חיבור בערכים ובתכונות האישיות הבסיסיות ביותר של שנינו והשלמה הדדית במקום שלאחד מאיתנו יש קושי ולשני יתרון. כך אנחנו יכולים לבנות ביחד משהו חזק ועוצמתי, שותפות שמעצימה כל אחד מאיתנו בנפרד ויחד".
אז מה יכול לעזור לזוגות לשמר את המונוגמיה?
לתכנן את העתיד המשותף: "הרבה מאוד זוגות 'זורמים' לתוך החיים המשותפים בלי לתכנן אותם. חלק גדול מהזוגות לא עוצרים כדי לשאול את עצמם שאלות מאוד בסיסיות וחשובות לזוגיות שלהם: איך נרצה לחנך את הילדים? מהן המטרות הכלכליות שלנו ואיך אנחנו מתכננים להגשים אותן? מה יהיה מקום המגורים האידיאלי עבורנו? איך נחלק את מטלות החיים השוטפות בינינו? מה אנחנו צריכים כדי לשמור על האינטימיות וכד'. זוגות שיעשו חשיבה משותפת כזו וינהלו שיח מעמיק לפני החתונה, ימצאו את עצמם עם כלים מצוינים להתמודדות עם האתגרים שיגיעו בהמשך".
להיעזר בגורם שלישי אם וכאשר צריך: "זו ממש לא בושה ללכת לטיפול זוגי, ועדיף ללכת אליו כשהבעיות הן קטנות. לכן, אם אחד מכם מרגיש שיש לו קושי מול בן הזוג שהם לא מצליחים לפתור לבד, לכו מיד לטיפול".
לדעת איך לריב: "לכל זוג יש ויהיו קשיים ואי הסכמות. זה טבעי, זה נורמלי ולא צריך לפחד מזה. אצל הרבה מאוד זוגות הקשיים הגדולים מחמירים רק בגלל שבני הזוג לא מנהלים נכון את הקונפליקטים ביניהם. ההמלצה שלנו היא לקבוע שיחה מסודרת על נושאים חשובים, לעשות שיעורי בית לפני, להיעזר בנתונים אובייקטיביים שיכולים לעזור לקבל החלטות ולזכור ששניכם תמיד באותה סירה ולא אחד נגד השני".
להסתכל קדימה ולהציב מטרות: "אחד המוקשים הגדולים של המונוגמיה הוא דווקא השגרה, התחושה שמה שהיה עד עכשיו זה מה שיהיה לעד. זה יוצר הרבה פעמים תסכול אצל בני הזוג והצורך בגיוון וריגוש מתעלה על הצורך בביטחון. ההמלצה שלנו לזוגות היא להרים את הראש מעל המים, זו יכול להיות חופשה משותפת, מעבר לבית אחר, ואפילו תכנון משותף של התקופה שבה הילדים כבר יצאו מהבית ותוכלו לטוס לאן שבא לכם מתי שבא לכם. המטרות והיעדים הללו יתנו לכם תקווה וריגושים גם בתקופות שגרה".
ומה בנוגע ליחסים פתוחים?
אבל כמו שכולנו יודעים, השגרה, העומס והילדים לא תמיד מצליחים לשמר את התשוקה, ואם החלטתם לפתוח את היחסים, חשוב מאוד לעשות את זה נכון. לדברי מאשה הלוי, מלווה זוגית ואישית, מקדמת את המודעות לחופש בתוך מערכות יחסים, הבעיה היא לא במונוגמיה עצמה, אלא בדרך שבה אנשים מנהלים את הזוגיות שלהם, וכן, יש עוד דרכים למי שרוצה בכך.
"הבעיה הכמעט מובנית במונוגמיה היא חוויה של חוסר חופש סביב מיניות ואינטימיות רגשית אחרי שתקופת ההתאהבות עוברת ומתחילים החיים יחד", היא אומרת, "ברגע שאין אופציות אחרות מותרות בעצם כמעט בעל כורחם בני הזוג הופכים לספקי הסקס וספקי האינטימיות הרגשית האחד של השני, כשבדרך כלל נוצרת חלוקה מגדרית שבה הנשים רוצות שיח רגשי והגברים רוצים סקס והצד השני 'אמור' לספק את זה".
לדבריה, בעצם כל צורך אחר שלנו אנחנו יכולים למלא עם אנשים אחרים אם בן הזוג לא מעוניין. "אפשר ללכת לסרטי 'בנות' עם חברות, אפשר ללכת לטייל עם קבוצת מטיילים, אפשר לקבל סיפוק אינטלקטואלי מללמוד קורסים באוניברסיטה וכו. אבל אם אסור לקבל שיח רגשי אינטימי מאדם אחר או אסור לשכב עם אדם אחר אז כמעט אוטומטית בני אדם הופכים לדרשנים ולוחצים על הצד שפחות מעונין - ותמיד יש צד אחד שרוצה יותר שיח רגשי ואחד שרוצה פחות, צד אחד שרוצה יותר סקס ואחד שרוצה פחות. אז בן הזוג נתפס כחייב למלא את הצרכים הללו כי אין אף אחד אחר שניתן לקבל את זה ממנו ובן זוג אחד למעשה הופך לתלוי בבן זוג האחר למילוי צרכיו. לחץ על בן או בת הזוג לשיח רגשי אוטמת אותם ומייצרת התנגדות, ולחץ לסקס גורם לחוסר חשק לסקס".
"בעצם מונוגמיה באמת חופשית יכולה באופן פרדוקסלי להתקבל רק אם מותר לבני אדם באמת להיות עם אנשים אחרים רגשית ומינית" היא מציינת, "כי אז הם יכולים לבחור מרצון אישי עצמי שלהם במונוגמיה לא מתוך חווית כפיה, איסורים ופחד שאחרת הם יינטשו, אלא כי זה מה שהם רוצים לעצמם. בתוך מונוגמיה מרצון בני הזוג צריכים ללמוד לחיות עם הפערים: אדם שרוצה שיח רגשי צריך ללמוד לכבד את הגבולות של הצד השני, ללמוד להביא את השיח כשהצד השני פתוח לזה וללמוד לא לדרוש הדדיות, בדומה אדם שרוצה יותר סקס צריך ללמוד לא ללחוץ על בן או בת הזוג, לכבד את העובדה שהם אנשים אוטונומיים ושונים ולכן לא תמיד ירצו סקס כשגם הם רוצים אותו, והצד שרוצה פחות צריך ללמוד לא לרצות את הצד שרוצה יותר. שניהם גם יחד צריכים ללמוד מיניות קשובה, נוכחת, מגוונת, פתוחה וסקרנית שלא שמה לחץ על חדירות ואורגזמות כחלק הכרחי. ובכלל אם בני הזוג לא מתפתחים ולא משתנים ולא משתפים האחד את השני בהתפתחות הזו הם עלולים או להתרחק או להשתעמם. מונוגמיה טובה, כמו כל מערכת יחסים טובה, היא מערכת מתפתחת וצומחת".
ואם זוג החליט לשנות את מערכת היחסים שלו, מה האופציות?
"יש הרבה מאוד דרכים שונות לנהל מערכות יחסים לא מונוגמיות בהסכמה. החל מהליכה יחד לסדנאות שעוסקות במיניות גם עם אנשים אחרים כמו סדנאות טנטרה, שבהן יש מגע מיני מסוים עם אחרים אבל זה מאוד תחום ומובנה, דרך הסכמה לסקס פה ושם עם אחרים בתנאי שהם לא ידעו מזה וזה לא ידובר כי הם לא רוצים להתמודד עם קנאה אבל גם לא רוצים לחיות במחשבה שכל החיים אסור להם להיות בשום דרך מינית עם אחרים. יש גם אופציה של חילופי זוגות, מערכות פתוחות רק לסקס עם אחרים אבל בנפרד ובידיעה מלאה, דרך סוגים שונים של פוליאמוריה, ועד לדרך חיים המכונה אנרכיה של מערכות יחסים, שבה יש תפיסה א-היררכית ופלואידית של מערכות יחסים - לא בהכרח מערכת רומנטית תהיה אוטומטית החשובה ביותר בחיי אותו האדם, וכשיש יותר מבן זוג אחד אין בהכרח אחד יותר משמעותי מהאחר".
איך אפשר לעשות את נכון ובריא, כך שמערכת היחסים תישאר יציבה וטובה?
"צריך קודם כל להבין אם פותחים את המערכת ממצוקה או לא. אם כן, האם ניתן לפני כן או לפחות במקביל לטפל במצוקה. האם יש סקס לא טוב ולא מספק? האם יש בעיה בתקשורת רגשית? האם מטאטאים בעיות מתחת לשטיח ולא מדברים עליהן? אם זה כך הפתיחה לא תרפא את המקומות הללו אלא רק תדגיש אותם עוד יותר. פתיחת המערכת מביאה זמנית שיח אינטימי עמוק וסקס יותר תכוף ותשוקתי, כי לראשונה אנשים מדברים על מה שלא עובד ועל הצרכים שלהם".
לדבריה, לזוגות מומלץ לעשות את המעבר הזה עם הכוונה, "כי אם יש לכם חרא סקס בבית ויהיה לכם סקס מדהים בחוץ למה שתרצו לעשות את הסקס בבית? אם אין לכם תקשורת רגשית בפנים אבל בחוץ אתם פתאום יכולים להיות מי שאתם ולהביא את עצמכם ויש שם ענין וחיזור למה שתרצו לנסות לקיים את התקשורת המאולצת שיש בבית?".
"ככל שהמערכת יותר חזקה, מתקשרת וטובה כך הסיכוי שלה לשרוד פתיחה גבוה יותר", אומרת הלוי, "רצוי לעשות את זה בליווי מקצועי ובאמת לעבוד על הבעיות שקיימות במערכת. ייתכן שיש מה לעשות איתן וייתכן שאין, אבל זה לכל הפחות שווה בדיקה מעמיקה. כמו כן, כדאי להבין שפתיחת מערכת לוחצת לבני אדם על השדים הפנימיים שמונוגמיה מצליחה לפעמים להסתיר לפחות זמנית ואשלייתית. אם אדם סובל מחרדת נטישה אז המסגרת המחייבת של מונוגמיה לכאורה שומרת עליו מלהרגיש את זה. לכאורה, כי לא מעט אנשים מתגרשים או בוגדים כך שהמחשבה שמסגרת חיצונית ואיסורים יכולים למנוע מאדם להינטש מופרכת. פתיחת המערכת זה להיכנס לגוב האריות. לכן אנשים שעמוק בתוכם מתמודדים עם חוסר ערך עצמי, חרדת נטישה וצורך מוגבר בשליטה, יצטרכו לעשות הרבה עבודה על עצמם, כשגם כאן מומלץ בטיפול, כדי שיוכלו להתמודד עם העובדה שבחיים יש חוסר ודאות, שאף מערכת יחסים לא יכולה למנוע אותו, ולהתמודד עם ידיעה שמונוגמיה רק זמנית מטשטשת את העובדה הזו ומערכות פתוחות מביאות את העובדה הזו אלינו".
