"אני מתה להיות אנטיפתית", שרה חווה אלברשטיין ואולי כולנו נזדהה עם הרצון, ולעתים גם הצורך הדוחק, לעטות מסכה רגשית ולהתעלם מכל מה שקורה. נרצה או נתרצה, עוד לא נמצא חולץ הפקקים שיפריד בינינו - איך אותה חווה אלברשטיין שרה: "כולם מוחאים איתי כף, כולם מקישים בלשון, כולם מנסים כאן לשרוק, כולם מתחילים לצחוק".
כולנו רקמה או קארמה אנושית אחת גדולה וגם כשאנחנו חדורי תחושת "יוניקורן" כנראה שיש עוד כמה חדי-קרן על שתיים סביבנו. הנה כמה הפתעות חיוביות יותר או פחות שממחישות את הכוח שלנו על החברה ושלה עלינו. אז שלפחות נשתמש בזה לעשות טוב.
- האם פיהוקים דווקא מעוררים?
פיהוק מדבק הוא אחד הסימנים המובהקים ולעתים המביכים למד הערנות שלנו לסביבה, גם כשאנחנו ממש עייפים. יש גם לא מעט בעלי חיים כמו כלבים ושימפנזות שתועדו מחקים פיהוקים, האם זה איתות לכך שאנחנו קשובים לסביבה ואפילו אמפתיים בסתר או ששרשרת הפיהוקים היא עניין אבולוציוני שעוזר לנו לשרוד?
יש סוג אחד של אנשים שנראה שהם חסינים מפני השפעת ההדבקה של הפיהוק. מחקר בשנה שעברה שמצטרף לנתונים דומים מהשנים האחרונות מצא שפסיכופתים לא "תופסים" פיהוקים כמו כולנו ובניגוד לשאר האוכלוסייה, גם בזמן שהם רואים אחרים מפהקים, הם נותרים בשלהם.
אך בניגוד לאמונה הרווחת, מחקר חדש מאוניברסיטת דיוק מצביע על כך שפיהוק מדבק לא קשור בכלל לאמפתיה כמו גם לעייפות. בממוצע, המשתתפים פיהקו בין 0 ל-15 פעמים תוך כדי צפייה בסרטון של 3 דקות של אנשים מפהקים. הגורם היחיד שהשפיע באופן משמעותי על ההדבקה היה הגיל: ככל שהגיל עלה, המשתתפים פחות פיהקו.
אז למה אנחנו בכל זאת מפהקים כשאנחנו רואים מישהו אחר מפהק? אחד ההסברים המעניינים של הביולוג אנדרו גאלופ קושר בין הפיהוק החברתי לצורך ההישרדותי לשמור על ערנות במצבי סכנה. לדבריו, ייתכן שהפיהוק המדבק התפתח כדי להגביר את הערנות בתוך קבוצה. הרציונל הבסיסי הוא שאם פיהוק הוא אינדיקציה לכך שאדם אחד מתעייף, אז האנשים האחרים אמורים להתעורר כדי לפצות על הערנות הנמוכה של המפהק. התפשטות הפיהוקים המדבקים ברחבי הקבוצה עשויה להגביר את ערנות הקבוצה כולה.
גאלופ ערך מחקר במהלכו הוא הציג למשתתפים תמונות שכללו גירויים מאיימים - תמונות של נחשים וגירויים לא מאיימים - תמונות של צפרדעים. נמצא כי מיד אחרי שהמשתתפים ראו אנשים אחרים מפהקים, יכולתם לזהות ולזהות נחשים, הגירויים המאיימים, השתפרה במהירות. עם זאת, בעקבות התבוננות בפיהוק, זיהוי הצפרדעים לא הושפע. - צחוק חברתי: מדבק, מידי ובלתי רצוני
"חייך אל העולם והעולם יחייך אליך בחזרה", זו לא רק קלישאה זו מציאות שכולנו פוגשים משני צדי המתרס, ותעשיית הסטנדאפ חבה את קיומה לעובדה שכשאנחנו ב"קבוצה צוחקת" אנחנו צוחקים הרבה הרבה יותר. מחקרים מצביעים גם על כך שצחוק משותף יכול כמובן לחזק קשרים בין מערכות יחסים, והפסיכולוג רוברט פרובין טוען ש: "יש לך סיכוי גבוה פי 30 לצחוק עם אנשים אחרים מאשר בעצמך". בספרו "צחוק: חקירה מדעית", הוא כותב כי: "תגובת הצחוק המדבקת היא מיידית ובלתי רצונית, וכרוכה בתקשורת הישירה ביותר האפשרית בין אנשים: מוח למוח".
פרובין אף מתאר מקרים שבהם האופי המדבק של הצחוק הופך לבעייתי, כמו "מגיפות צחוק" שהתרחשו לאורך ההיסטוריה, כולל "צחוק קדוש" שצץ בכנסיות מסוימות. הייתה גם "מכת צחוק" שפקדה בתי ספר רבים במרכז אפריקה החל משנת 1962: התקפות צחוק מדבקות בקרב מספר קבוצות של תלמידים נמשכו מספר שעות עד ימים רבים ונמשכו עד ששני בתי ספר נאלצו להיסגר לפרקי זמן ממושכים. - הדבקת קור
מחקר של נוירופסיכיאטרים שפורסם בשנה שעברה טוען שאנחנו לא רק מעבירים חיידקים אלא גם יכולים להשפיע על הטמפרטורה אחד של השני. מהמחקר עולה כי כאשר המשתתפים צפו בסרטון של יד של אדם צוללת למים קפואים, גם טמפרטורת הידיים שלהם ירדה. ככל שהמשתתפים דירגו את עצמם יותר אמפתיים, כך ירידת הטמפרטורה שחוו גדולה יותר. תחושת חמימות, למרבה הצער, לא נראה בעלת אותה השפעה. - עד כמה מתח חברתי יכול להשפיע?
באופן טבעי אנחנו תופסים ומושפעים מרגשות של אנשים אחרים באופן לא מודע, בדיוק כמו שאנחנו עלולים להצטנן מאחרים. גם אם ננסה לקחת מרחק רגשי, לא תמיד הגוף שלנו יהיה שותף למאמץ. המחקרים מראים שצפייה באנשים עוברים חוויה מלחיצה יכולה להעלות את קצב הלב ורמות הקורטיזול אצל הצופים.
ההשפעה המיידית לא דורשת יותר מדי, והאימפקט של צפייה בחדשות ממחישה זאת יותר מכל. גם אינטראקציות וירטואליות יכולות לעורר תגובת לחץ. במחקר משנת 2017, החוקרים גייסו מתנדבים בגילי הקולג', חיברו אותם למוניטורים של א.ק.ג. ושידרו להם סדרת סרטונים של אנשים שחווים רמות שונות של מתח. החוקרים טענו כי: "קצב הלב של הצופים השתנה בהתאם לרמת הלחץ של הסרטונים, והוא הסתנכרן מהר יותר אם לאדם הייתה רמה גבוהה של אמפתיה רגשית - או יכולת להרגיש אוטומטית את הרגשות של הסובבים".
המתח והלחץ עוברים מאחד לשני ללא הבדלי דת, גזע ואנושיות. האנג'ה ברנדל מגרמניה חוקרת עופות בקניה באמצעות מכשירי דופק קטנים מושתלים בשילוב עם עוקבי GPS סולאריים כדי לראות כיצד מתח עובר מציפור לציפור. התוצאות ממחישות שלציפורים לחוצות יש קצב לב גבוה יותר ובזמני מתח הן נוטות יותר להיצמד יותר ללהקות שלהן. מחקרים נוספים הראו כי עגלים מתאוששים מהר יותר לאחר עקירת הקרניים כשנותנים להם לחזור לקבוצה החברתית שלהם. - להריח את הפחד
אנחנו לא חייבים לראות או לשמוע כדי להיות מושפעים. מסתבר שבני אדם יכולים להריח פחד וגועל ואף להגיב לכך באופן מיידי. כך על פי מחקר חדש שטוען שבניגוד לסטיגמה, ממש לא השארנו את חוש הריח המפותח אצל בעלי החיים בטבע.
צוות המחקר אסף זיעה מבתי השחי של 10 גברים בזמן שהם צפו בסצנות מפחידות מסרט האימה "The Shining" או בקטעים דוחים של "Jackass" של MTV. לאחר מכן, החוקרים ביקשו מ-36 נשים לבצע בדיקה חזותית בזמן שהן שואפות ללא ידיעתן את ריח הזיעה של גברים. כשנשים הריחו "זיעת פחד", הן פקחו את עיניהן לרווחה בהבעה מפוחדת, בעוד שהאחרות שהריחו את זיעת הגברים הנגעלים עיוותו את פניהן בגועל.