עד גיל 23 הייתי בטוחה שאני רזה. ממש. כלומר, לא "קייט מוס" רזה אבל לא רחוק ממנה. לא ידעתי מה זה פחמימה וגם לא עניין אותי, אכלתי סלט בהרכבה שהכיל בעיקר פסטה קרה ורוטב אלף האיים בשפע וחשבתי שזאת בריאות, פיתה-גבנ"צ-זיתים הייתה המנה המועדפת עליי במסעדות, ומעולם לא עליתי על משקל. זה פשוט לא היה באג'נדה.
מיותר לציין שרזה לא הייתי. יותר ממוצעת כזאת, מידת מכנסיים 40-38. משקל גופי היה נתון מיותר כמו פאי בריבוע, ולאפה הייתה משהו שאוכלים מדי פעם כי זה מאכל האלים. אני אפילו לא ממש זוכרת מי הייתה הראשונה שהפגישה אותי עם בשורת הפחמימה וההבנה שאני לא באמת אוכלת סלט אלא יותר פסטה עם נגיעת עגבנייה. אני כן זוכרת שזה היה מתישהו סביב גיל 25.
>> באתגר הקודם של לילי: "מרחתי קרם עיניים במשך חודש וזה מה שקרה"
זה לא שינה לי הרבה, בכנות. המשכתי לא לאהוב לעשות כושר, לא לספור קלוריות או פחמימות ולא לאכול חצאי אגוזים. הדבר היחיד שקרה זה שהכנסתי יותר מלפפון לסלט. איכשהו, האל יודע איך, הגוף הצליח לשמור על איזון ונותרתי ממוצעת למדי. בזמן שחלף התחתנתי, נכנסתי להיריון שלוש פעמים, יישרתי עוגות בשלוש חופשות לידה ואז – משהו בכל זאת קרה.
התחשק לי לחיות בריא יותר. וקצת להוריד את עודפי ההיריון. במשך שנים ניסיתי כושר. לרוב התייאשתי עוד בשלב העברת הצ'יפ בכניסה למכון. אבל נרשמו גם תקופות של עקביות מסוימת: כמו אז בשיעורי הספינינג או באימוני הסטודיו של סמדר. נהניתי מהאווירה, נהניתי מהמאמנת, אבל התקשיתי בשיעורים וחיכיתי שהשעון יזרז את מחוגיו. על תזונה מסודרת לא היה מה לדבר. האין זה מספיק שאני מגרדת את עצמי לשני אימונים בשבוע?
ואז הגיעה הקורונה. ונפלתי קורבן לאפיית חלות ביתיות, ועוגות שמרים, ועוגות בחושות, וקרן אגם, לעזאזל – היא טובה זאת. מיותר כמובן לציין שאימוני כושר בזום היו פחות כוס התה עם כפית סוכר שלי. וכך, בלי לשים לב, בשנתיים הללו – הישבן גדל, והצלוליט התפזר, ויותר מכול: תחושת חוסר השליטה הכללית שלטה. שנתיים של קורונה גרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת משהו גדול יותר צריך לקרות, וכשאני אומרת גדול – אני כמובן לא מתכוונת לאחוריים שלי.
מפה לשם הגעתי לאחת עם קארה חלק, גוף מוצק וחיוך מפרסומת. אמרה שקוראים לה שירן, אמרה שיש לה סטודיו עם המון שיעורי אירובי דאנס. וזה כל מה שרציתי. אז התחלתי וראיתי כי טוב, או לפחות "טוב, לא מתתי ישר אחרי האימון", אז יאללה – אפשר להמשיך איתה עוד קצת.
ואז שירן עם הקארה החלק והגוף המוצק אמרה שהיא פותחת תוכנית שנקראת "חטובה לנצח". חשבתי שזה שם קצת מוזר לתוכנית של שלושה חודשים בלבד, אבל אמרתי לעצמי: "לילי, מקסימום תהיי חטובה עד מאי. גג חופש גדול. מה יש לך להפסיד?"
עזר גם שנכנסנו לתוכנית שלוש חברות טובות. פחות עזר שאנחנו לא הולכות לאותם אימונים ושלא כולנו אוהבות ערמונים. אבל יחד זה תמיד הרבה יותר נחמד כשסופרים חצאי אגוזים.
מריצה אתכם לסוף התוכנית, כי כולם אוהבים שורה תחתונה ומספרים: ירדתי 2.5 קילו, ונרשמה הצרה ממש מרשימה ומפתיעה בהיקפים. אבל מה באמת לקחתי מהדבר הזה ומה חשוב לדעת כשנכנסים למסגרת?
זה הדבר הכי טוב במסגרת
לא משנה בני כמה אתם או מה אתם עושים בחיים, ברגע שתצטרכו לדווח למישהו מה אכלתם לארוחת בוקר – הופ! אתם שוב בני חמש בגן של כוכי, מתוודים שאתם אלה שגזרתם לכל הברביות את השיער כי אמא אמרה שפוני זה יפה. עזבו, סיפור ארוך. רוצה לומר: זה טוב לדווח למישהי מה אכלתם. זה מאפס, זה נותן כיוון, ובאמת שזה לא מאוד מעניין אותה כמו שזה צריך לעניין אתכם.לא, ימות העולם ולא אספור חצאי אגוזים
אני מאוד אוהבת אגוזים. מכל הסוגים. ולהתחיל לספור אותם, שלא לומר לחצות אותם, נשמע כמו פשע שלא אתן לו יד. אז לא ספרתי שלושה וחצי, ויכול להיות שמדי פעם קפצו לי לפה שישה בבת אחת בלי שהצלחתי לחלץ אותם משם. וזה בסדר.תלמדו מה הדרך הנכונה לאכול בננה
פשוט תשלבו אותה עם אגוז. למה? כי בננה (כמו פירות מסוימים אחרים) היא בעלת ערך גליקמי גבוה, וכדי למתן את עליית הסוכר ולשמור את רמת הסוכר מאוזנת, רצוי לשלב אותה עם מקור שומני כמו אגוז או שקד. וזה משהו ששירן עם הקארה לימדה אותי, נוסף לעוד כמה תובנות כמו לשתות מים וכמה שיותר! מעבר לזה, אני מחייבת לפי שעה בקליניקה. צרו קשר.תפסיקו לאכול בלילה
בעיקר כי סיימתם אימון בתשע, הזעתם את נשמתכם, ואתם תמצאו את עצמכם מביטים ב-23:00 לבמבה בצהוב של העיניים ומבינים שלמרות היותה מאכל האלים – היא ממש לא שווה את טריליון הסקאווטים שעשיתם לפני שעתיים.אתם צריכים מלווה תומכת
כדי שתוכנית תצליח, כדאי שהמלווה תהיה תומכת. רצוי שפויה, רצוי מרימה, רצוי מאוזנת בדיוק כמו ארוחת הצהריים שלכם. אחת שתגיד לכם: "לא קרה כלום. מחר יום חדש" או תתזכר אתכם לשתות מים בלי לתת בראש. כמובן אחת שגם תהיה זמינה לשאלות שלכם ככל האפשר.כן, גם קבוצה זו חופרת. זו סופה של כל קבוצה
בתחילת התהליך תושק באופן רשמי ובלתי נמנע קבוצת ווטסאפ.
שימו אותה על השתק והתייחסו רק למה שטוב לכם. לא אישי, "חטובה לנצח", כן?החיים נמשכים
לאורך התוכנית השגרה שלי לא הייתה שגרתית. יצא שהייתי באילת ובצפון ואפילו במדריד, שלא לדבר על פסח במלוא הדרו. לומר שאכלתי יהיה אנדרסטייטמנט. זה היה יותר כמו "סעדתי, חפרתי, בלעתי, יישרתי, נשנשתי". חודש וחצי מתוך התהליך נתקעתי על אותם מספרים בדיוק. המשכתי באימונים, וכנראה שבין כל אלה איזנתי. רוצה לומר: החיים נכנסו לי באמצע והוכיחו לי שהכול טוב.האוכל של השכנה לא ירוק יותר
מצטיינות הקורס הקפידו לצלם את מה שאכלו. חלקן בשלניות שיצרו מעדן מגמבה, חלקן ידעו לצלם נכון כך שהסלט ייראה מעולה, וחלקן צילמו קפה דלוח ותמר חצוי (מודה באשמה). איך שלא יהיה, המסגרת הזאת גם עזרה לי לשמור על מטבח נקי ומודעות לסביבת הצילום שלי, וזה כבר אחלה בונוס.היתרון בתוכנית מטעם סטודיו אימונים
ממצב של לגרד את עצמי לשני אימונים, אני מגיעה לארבעה – אחד מהם כפול (מה לעזאזל?). זה היתרון שהמלווה בקבוצה היא מאמנת הכושר שלך. עבורי זה הדבר הכי גדול שקרה לי בתוכנית, וזה ענק ולא צפוי ומשמח בטירוף.עזבו משקל, קלטו ת'ג'ינס
אני לא בעד מספרים. באמת שלא. אבל כדי לראות הצלחה בתהליך צריך גם סרט מדידה, משקל ומאמנת מלווה. אבל עזבו שטויות, הבגדים אומרים הכול. ויותר מזה: הנפש שלכם. כשמסיימים אימון חיזוק שלא האמנתם שתצליחו לעשות – זה שווה הכול. זכרו: לא רק המשקל חשוב, שימו לב להיקפים. אולי לא תרדו המון, אולי השומן יהפוך לשריר, אבל ההיקפים הם השחקנים הראשיים כרגע. אל תזלזלו בהם לרגע.
לחם כוסמין- MARK MY WARD.
זה לא סבל
התוכנית "חטובה לנצח" הסתיימה בשבוע שעבר. לא נרשמתי לתוכנית המשך. בשקילה הסופית אמרה לי הבחורה המוצקה עם הקארה: "אני הכי שמחה שזה עבר לך בקלות. בלי סבל". והיא צודקת. לפחות בגזרת התזונה והתפריט. פחות בנוגע לאימון שרפת שומנים שהיא העבירה הרגע.
מסגרת זה הכל?
לפני כמה שנים, שאלתי קולגה לעבודה שידועה כאחת שניסתה לא מעט שיטות הרזיה, מה לדעתה הדבר הכי טוב שעשתה. "מסגרת", היא ענתה לי. "לא משנה מה תחליטי לעשות, תדאגי שזה יהיה בסוג של מסגרת". היום אני מבינה שהיא צודקת. על משקל "כל אדם צריך מישהו שיאמין בו", אני באמת חושבת ש"כל אדם צריך מישהו שישקול אותו". אם כי המספר במשקל כאמור הוא לא באמת חשוב. זה יותר הידיעה שאתם אסופים בתוך משהו מסודר. ואין מה לעשות, מאוד קשה להצליח לעשות את זה לבד לבד לבד, כך לפחות אני חושבת.שולטת לנצח
תחושת חוסר השליטה הכללית שדיברתי עליה כשהחלטתי להיכנס לתוכנית? ובכן, היא נעלמה. וזה בעצם מה שהכי חשוב. נכון שכדי להיות חטובה לנצח צריך להמשיך את כל מה שלומדים בתוכנית לנצח, ולא בטוח שזה יקרה. אבל לפחות אני למדתי לאזן, לנשום, לא לייסר את עצמי וגם לא לתת לעצמי להידרדר. וכל עוד אמשיך לקפוץ על מדרגה כשמולי הבחורה הזו עם הקארה, אני יודעת שאני בדרך הנכונה. מאחלת לכם שתמצאו את האדם הזה שיידע להיות לכם עוגן. לכו תדעו, אולי בסוף אלה יהיו אתם בעצמכם.