כדי להבין עד כמה הקושי הנפשי איתו מתמודדת סימון ביילס הוא עצום, אני מבקשת שתנסו להיכנס לרגע לבגד הגוף שלה. שתנסו להרגיש עד כמה ההחלטה שלה לפרוש היא בלתי נתפסת. עד כמה צריכה ביילס להרגיש מוחלשת נפשית ברמה כזאת שהיא מחליטה לקחת אותה. שהיא מחליטה שלא להתחרות.
במשחקים האולימפייים בטוקיו נתקלנו כבר בשתי כוכבות על שבחרו לפרוש. שתיהן צעירות מאוד. סימון ביילס בסך הכל בת 24 ונאומי אוסקה, אולי הטניסאות הבכירה בעולם, חגגה רק 23 חורפים. אבל ההבדל ביניהן עצום. נאומי אוסקה יודעת שהיא תוכל להגיע לעוד ועוד גראנד סלאמים. יש לה עוד הרבה זמן, גם אם תוותר פה ושם. לסימון ביילס, מהצד השני, אין עוד אולימפיאדה בעוד כמה חודשים כדי להתאושש ולחזור להתחרות. אין למעשה עוד תחרות. כאן, בטוקיו, זה נגמר. ובכל זאת ולמרות הכל, היא פורשת.
ביילס הרי יודעת היטב שהיא באה לקחת יותר ממדליית זהב אולימפית אחת. היא הגיעה לכאן הרי כדי לקחת כמה. ביילס יודעת יותר מכולם ומכולן שהעליונות המקצועית שלה כל כך גדולה עד שאין לה באמת מתחרות. והיא יודעת שהיא יכולה לממש בטוקיו את החתימה ההיסטורית שלה בענף. ועדיין, למרות הכל, היא מוכנה לוותר על כל זה.
ביילס כבר הקריבה ארבע שנים תמימות של אימונים (היא לקחה שנה חופש אחרי ריו). היא הקריבה את החופש שכל כך השתוקקה לו, ועם זאת – ועדיין, היא מחליטה לוותר על התחרות. אז אם היא כבר הקריבה הכל, כולל הכל, איך היא פורשת שנייה לפני שהיא מעפילה לגמר?? לפני שהיא מעמיסה על גבה הגמיש עוד ועוד מדליות מהצבע הנכון? התשובה קלה וקשה כאחד. היא פורשת כי הנפש שלה סובלת מאוד. זה הכל. וכשהנפש סובלת, אז כל העניין הופך לבלתי אפשרי.
״פציעה״ נפשית היא לא משהו שמתנהל בקו ישר. יש ימים שקמים בבוקר ומרגישים טוב ואז פתאום נכנס רעש, מתח חיצוני כלשהו או משימה מאוד חשובה וגורלית ואז הכל צף ועולה על פני השטח - המועקה, חוסר התפקוד, המחשבות השליליות והספק שמתאגרת את כל מה שאת יודעת ואת כל מה שעליו את סומכת.
סביר להניח שלפני טוקיו הרגישה ביילס שהיא יכולה להתמודד עם זה, ולהתמודד עם העובדה שההורים שלה לא יהיו איתה בתחרות כדי לחבק אותה, שהרי הם תמיד מתייצבים לכל תחרות אחרת. שהיא יכולה להתמודד עם העדר נוכחות של אוהדים וחברים שיריעו מהיציע ויחזקו אותה, כי ספורט הרי מתכתב גם עם אומנויות הבמה, וכל אמן יגיד לכם שהקהל נותן כוח. וסימון ביילס היא מגה אמן.
אבל כשביילס הגיעה לטוקיו הכל רק החמיר, והיא גם שיתפה בזה את המאמנת שלה. ועוד לפני, כבר בתחרות המבחן בארה״ב היא לא הייתה מאוד מדויקת. אח"כ, במוקדמות בטוקיו, היא ביצעה תרגילים עם טעויות ונפילות. היה ברור שמשהו לא תקין. כי זה הרי לא סביר ולא הגיוני.
ואולי כל זה מתחיל הרבה לפני. כבר אחרי אולימפיאדת ריו התלבטה ביילס אם בכלל לחזור להתחרות. הפנומנית הזעירה רצתה כבר לחוות חיים רגילים ולא לחיות באולם כל יום וכל היום. ובכל זאת אחרי שנת חופש ושיחות ארוכות, שכנע אותה צוות האימון החדש שהם גם יעזרו לה לחזור וגם יעזרו לה להנות מהתהליך, תוך שהם מבטיחים שיאתגרו אותה עם דרגות קושי חדשות (שזה מה שהיא הכי אוהבת).
אז ביילס משתכנעת. ומחליטה לחזור לעוד שלוש שנים של אימונים מפרכים, במהלכן היא גם חושפת את היותה אחת הקורבנות לתקיפה מינית על ידי רופא הנבחרת לארי נסאר והופכת לקורבן היחיד שלו שממשיכה להתחרות. עניין שמקשה עוד יותר, מן הסתם, על תהליך השיקום הנפשי שלה. בתוך תוכה ביילס ממשיכה לחלום על היום שאחרי, כשתהיה חופשיה. ורגע לפני שהיא עומדת על קו הסיום, כשכבר האולימפיאדה והחופש נמצאים ממש בהישג יד וממש מולה, הגיעה לה הקורונה ועמה הדחייה של המשחקים האולימפיים. וכשהכל כל כך קרוב לרגע, וכל כך רחוק ברגע שאחרי, נכנסה ביילס לדיכאון של ממש. או כפי שהיא תיארה בעצמה, אי אפשר היה לדבר איתה. היא הפכה, מעשית, לבלתי נגישה.
אני מניחה שהמעטפת שלה תחזקה אותה מקרוב לאורך כל תקופת הדחייה. שהיא הבטיחה לה שזה ממש מעבר לפינה, ושאם תבחר לפספס, היא רק תצטער על כך. וסימון ביילס בחרה להאמין לצוות שלה. ולשכנע, גם את עצמה, שהכל יהיה בסדר. וחזרה לעבודה הסיזיפית והיומיומית.
אבל הפער בין מה שהיא רצתה באמת, עמוק בנפש פנימה, לבין מה שהיא שכנעה את עצמה לעשות - הפער זה התגלה כשקר. והפער הזה שחק אותה מאוד. וכשכל זה קורה בתוך סיר לחץ עצום של חשיפה ברמה של כוכבת פופ, של ציפיות עצומות, של עולם שלם שמדבר עליה – מגיע הרגע שבו זה כבר הופך לבלתי אפשרי.
בסופו של דבר, דומה שהרגע שהבהיל אותה ודחק אותה החוצה ארע באותה קפיצה בשולחן הקפיצות. שבה היא התבלבלה ועשתה משהו אחר לגמרי באוויר. איכשהו, בזכות היכולות האדירות שלה ויכולת התמצאות נדירה באוויר, היא הצליחה לנחות על הרגליים, אבל שיהיה ברור – היא יכולה הייתה גם להתרסק ולהיפצע קשה. אפילו קשה מאוד.
הרי כבר הייתה מתעמלת בעבר שנפלה ממכשיר והפכה למשותקת מהצוואר ומטה. התעמלות מכשירים, חשוב להסביר למי שמסתנוור רק מיופיו, הוא ספורט מסוכן מאוד. ולכן גם הסבירה ואמרה – ״ נכון שזה עניין נפשי, אבל אני צריכה לשמור על עצמי״.
הבלבול בקפיצה נבע מהקושי שלה להיות שותפה לאירוע. אם אי פעם הרגשתם במצב נפשי ירוד, אתם בטח יכולים להבין עד כמה זה קשה עד בלתי אפשרי לעשות דברים מורכבים כשאתם לא אתם.
ביילס שמה על השולחן, בזמן אמת, את הסיבה האמיתית לפרישתה, ולא ניסתה להחביא אותה ולומר שיש לה איזה נקע מסתורי וכוזב בקרסול. הרגע האנושי הזה צריך להאיר זרקור על כל הצד הנפשי של הספורטאים ואמור לגרום לכל אנשי המקצוע בתחום להבין שהם צריכים לשנות את החשיבה, לטפל ולהקשיב אחרת לספורטאי צמרת הנתונים ללחצים כל כך גדולים.
סימון ביילס נאלצה, או החליטה, לשלם את המחיר הגבוה ביותר שיכול ספורטאי אינדיבידואלי לשלם. עכשיו נותר רק לקוות שאת המחיר הזה ידעו למנף לכיוונים חיובים ספורטאים אחרים. ואנשים אחרים. הלחץ הרי איננו הנחלה הבלעדית של עילויים אולימפיים. לחץ וחרדות חווים גם הרבה ואנשים "רגילים". ואולי נדע, בעזרתה של ביילס, כיצד ניתן להכיר בכך ולהתמודד איתו. ולעיתים, גם מתי עדיף שלא להתמודד.
