לפני קצת יותר מחודש, בגיל 32, השחיין האולימפי יעקב טומרקין הודיע על פרישה. אחד השחיינים הגדולים שידעה ישראל, עם קריירה מפוארת שהחלה בגיל 6 שהביאה אותו להיות אחד מהספורטאים המצליחים ביותר במדינה, ועד להתבססות בטופּ העולמי. טומרקין החליט לתלות את בגד הים, המשקפת וכובע השחייה. מספורטאי יחף, הוא נכנס לנעליים חדשות, ועם כובע חדש ושונה לגמרי ממה שחבש רוב חייו, בתפקיד המנהל המקצועי לנבחרות ההישג באיגוד השחייה.
השתתפות בשלושה משחקים אולימפיים (לונדון 2012, ריו 2016, טוקיו 2020), נושא הדגל במשלחת הישראלית בטוקיו, הישג שיא לשחיין ישראלי במקום השביעי בגמר במשחקים האולימפיים, סגן אלוף אולימפי לנוער, חמש אליפויות אירופה בהן זכה להיות סגן שלוש פעמים, אלוף אירופה לנוער, שיאן ישראל בכמה משחים, הם חלק מההישגים ההיסטוריים של טומרקין, שנכנסו לדפי ההיסטוריה של הספורט הישראלי.
רגע אחרי הפרישה והכניסה לתפקיד החדש, טומרקין מסכם את הקריירה, מספר על ההסתגלות לפרישה, על הפערים שבין ספורטאי למנהל מקצועי, וגם על תקוותיו האישיות והמקצועיות לעתיד, שהוא מייחל שיישאו פרי ויביאו להצלחות נוספות בענף.
איך החיים שאחרי הפרישה?
״התפיסה שונה. אני חושב על זה יותר רוחבי. איך אני, בורג קטן במערכת, בספורט הישראלי, בוועד האולימפי ההישגי, באיגוד השחייה, איך אני יכול לתרום מהצד שלי. זו המחשבה. אם בעבר בתור ספורטאי זה היה רק אני מול השעון, עכשיו זה אני למטרת השחיינים הצעירים, הנוער, הקדטים. הרבה יותר ראש פתוח, לחשוב על איך אפשר לקדם אחרים להצליח. כספורטאי תמיד הייתי תלוי בעצמי, היה לי מאמן ואני צריך לעבוד וללכת אחריו, היום אני צריך לתת מעצמי למשהו אחר״.
המשפחה הסתגלה?
״עדיין בבית אני אבא השחיין, אבא ששוחה. האמת שאני במסע שכנועים לבת שלי בת השש ללכת לשחות. כשהיא הלכה לכמה שיעורי שחייה, להתנסות, שאלתי אותה אם היה לה כיף, והיא מיד אמרה שכן. אבל היא גם ישר אמרה לי שהיא לא רוצה להגיע לאולימפיאדה. המשפט הזה נחקק לי בזיכרון.
היא ראתה את זה מהבית, את כל החיים שלי סובבים סביב השחייה, סביב אימונים, הציוד שתמיד איתי, סביב תחרויות שהיא גם הייתה מגיעה לראות אותי, הכל סביב זה. הבנות שלי נהנו בטירוף במסיבת העיתונאים בפרישה, ״מסיבת תולעים״ כמו שהן קראו לזה. זה היה כיף שהן היו איתי עוד כשחיין, וגם ברגע הזה של הפרישה. עכשיו אני בחיים של הגדולים, נכנס למעגל אחר, לומד על עצמי דברים אחרים. מביא איתי דברים מארגז הכלים של הספורטאי״.
לא חסרות לך התחרויות, התחרוּתיות, הלחץ, ההכנות?
״לא. לא חסרה התחרות. לחץ? יש לחץ בעבודה...לחץ אחר, הכנות אחרות. שונה לגמרי ממה שהיה לי עד הפרישה. האמת שהתחריתי לאחרונה במשהו שהוא לא שחייה. התאהבתי ממש בפאדל, והתחריתי בתחרות שסיימתי בה במקום השני. זה מצחיק כי קיבלתי מחבט פאדל ממוסגר, ומכל המדליות, גביעים ותעודות שהשגתי בקריירה, המחבט הזה הוא הדבר היחידי שהבאתי למשרד״.
כמה רצית לפרוש אחרי עוד משחקים אולימפיים?
״מאוד. שמתי לעצמי מטרה להיות השחיין הישראלי הראשון שעושה שלושה משחקים אולימפיים. אחרי טוקיו 2020 ידעתי שאני ממשיך, זאת הייתה המטרה. בסוף אני הישגי ומכוון לעצמי מטרה. ידעתי שיש לי את היכולות. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי מנסה. זאת הייתה באסה גדולה וגם אכזבה, אבל אני לגמרי שלם על התהליך והקריירה שעשיתי. בארץ אין דמויות כאלה של שחיין שעובר את גיל 25,26 ונשאר בטופ. לעומת זאת, באירופה, בכלל בעולם, שחיינים מגיעים לגיל 30 בקלות כשהם מתחרים. אני קבעתי שיא ישראל בגיל 30-31, הספקתי ללמוד ולעשות תואר ראשון ושני, להקים משפחה. אני הראיתי שאפשר גם לעשות קריירה וגם לבנות ולהכין את עצמי לעתיד, לרגע שאחרי. אני מקווה באמת שהצלחתי להיות מודל לחיקוי לא רק הישגית, אלא גם באופן הזה״.
איך לך בתפקיד החדש? אורח חיים שונה לגמרי.
״מאוד שונה. זה הרבה משרד, הרבה פגישות, שונה מכל מה שהכרתי. הכנתי את עצמי טוב מאוד ליום שאחרי. עם תואר ראשון, קורס דירקטורים, ניהול, תואר שני שבדיוק סיימתי, מהבחינה הזאת זה משהו אחר. וביום יום, זה לא משהו פיזי. אני כבר לא צריך להיכנס למים לשעתיים, לשחות 6 ק״מ, לשלב אימונים ולעבוד לפי לוח זמנים שסובב את האימונים״.
״כיף ומעניין. אני נורא אוהב את העבודה המשותפת עם ליאוניד קאופמן. לפני כן ליאוניד אימן אותי וליווה אותי במשך שנים, זאת הייתה מערכת של מאמן-ספורטאי, ועכשיו אנחנו שותפים ועובדים יחד.
זאת עבודה שונה לגמרי, ואני צריך להסתכל ממעוף הציפור על השחייה הישראלית, על הצעירים, ולחשוב איך אפשר לעזור ולתקן. יש פה עבודה משותפת עם כל מיני אנשים, מאוד מעניין ומאתגר, אני לומד על עצמי המון ונהנה. אני תמיד שואף להישגיות ותמיד אופטימי. ספורטאי נשאר ספורטאי בכל זאת״.
זה מוזר לעבוד לצד מי שאימן אותך?
״בכלל לא מוזר. כבר מהימים שליאוניד הפסיק לאמן אותי, שמרנו על קשר, טלפונים, הודעות. למרות שעברו כמעט 8 שנים מהרגע שהפסקנו לעבוד יחד, מקצועית תמיד היינו בקשר, ונפגשנו הרבה. יש בינינו הרבה שיתוף פעולה בכל מיני דברים, ואני ממש נהנה לעבוד איתו״.
מה התפקיד שלך דורש?
״התכנונים הם כרגע רב שנתיים עד לוס אנג׳לס, יש קצת יותר משלוש שנים. אנחנו בונים תכנית איפה יהיו מחנות האימונים, איפה מתאמנים, איפה יש תחרויות קריטריון שאליהן צריך לכוון. יש מחשבה ארוכת טווח, רב שנתית ותלת שנתית עד ללוס אנג׳לס. בשנה הקרובה יש את אליפות העולם בסינגפור בקיץ, אז הכל מתנקז לשם. יצאנו עכשיו באיגוד השחייה ל׳קול קורא׳ פרוייקט מאמנים, שבו אנחנו רוצים לייצר מאמנים ישראלים בכירים, כחול לבן, שזה משהו שהיה חסר פה. פנינו למאמנים באגודות שיציעו מועמדות לפרוייקט. אנחנו ניתן קבוצות למידה, סדנאות, השתלמויות בחו״ל. זה יתן יותר במה למאמן הישראלי. אני נורא מדינתי, חשוב לי שזה יצליח, ושנצליח באמת לייצר את מה שאנחנו רוצים״.
אתה מרגיש שסומכים עליך?
״כן, מרגיש שסומכים. נותנים לי את המשוכות, מרגיש שכן יש לי את היכולת להשפיע״.
כמה אתה מרגיש שהתפקיד מתאים לך?
״נכנסתי לנעליים גדולות, ויש לי הרבה מה להוכיח וללמוד. אני נורא נהנה מהצוות שבמשרד, עובד הרבה עם אסף מימון בצוות המקצועי, יש עכשיו מנכ״לית חדשה באיגוד, אני לומד מכולם. יש עשייה משותפת, והרבה אנשים באיגוד עם מטרה משותפת. אני מרגיש שאני יכול להביא הרבה מהניסיון והרקע שלי. אפשר לומר שאני אני עדיין 30 אחוז שחיין, אז אני רואה גם את הצד הזה״.
מה הספקת ללמוד על עצמך בתקופה הקצרה הזו בתפקיד?
״אני באמת לומד המון, וכל יום אני לומד עוד ועוד, ורואה איך אני משתלב בתוך הדבר הזה. חייב לומר שאני בעיקר מבין שלהיות ספורטאי זה באמת יותר קל. בסוף יש כאן מעטפת שמאוד דואגת לספורטאים. מספורטאי שלא התעסק עם דברים שמישהו בתפקיד ניהולי צריך להתעסק, פתאום זה הרבה מסמכים, תקנונים, המון בירוקרטיה שדרושה. בתור ספורטאי אתה לא מודע לזה מאחורי הקלעים. יש אימונים, אתה מגיע, יש תחרויות, ואתה מגיע להתחרות. במהלך אימון יש המון עליות וירידות, קטע מנטלי גדול. ועכשיו אני רואה שבאמת יש מערכת גדולה, חיובית ותומכת שרוצה לעזור. אני שומע על מה מדברים״.
היה משהו שראית מהצד בתור שחיין שאמרת לעצמך שתרצה לשנות במידה ותהיה בצוות המקצועי?
״יש שיתוף פעולה טובה, אווירה אופטימית, מסתכלים על מה היה טוב ומה לא. למה דברים קרו ואיך הם קרו, ופועלים לשפר. חייב לומר שבתור שחיין לא היה משהו שחשבתי שהיה צריך לשנות, אבל משהו שכן צריך להכניס הוא פרוייקט המנטורים שהכנסנו באיגוד. היה לי חשוב שיהיה מאמן ישראלי כחול לבן. לעזור לייצר מאמן שיוביל נבחרות. השיטה מחו״ל טובה ועובדת, אפשר להביא יועצים ולהיעזר. אבל בסוף צריך כאן בסיס טוב. יש היענות רבה ל׳קול קורא׳ הזה שהוצאנו למאמנים, יש רצון. אנשים מגיעים לספורט כי הם אוהבים את זה, כולנו יודעים שבאים לזה לא בגלל הכסף״.
ומה לגבי התפקיד של יו״ר וועדת הספורטאים בוועד האולימפי?
״נהנה מאוד גם בתפקיד הזה שנוגע באופן רוחבי בכל הענפים. חשוב לי להיות גם שם, להמשיך את מה שאנחנו עושים שם ואנחנו עושים הרבה. בעיקר שיתופי פעולה עם הקהילה, מגיעים למקומות, נרתמים ועוזרים איך שאנחנו יכולים. אני עובד בשיתוף פעולה עם ירדן הר לב מהוועד האולימפי, שאחראית על הדברים האלה בוועד. יש לנו כמה יוזמות של וועדת הספורטאים. ספורטאים ואנשי הוועד מגיעים בכל שנה לאירגון לתת, מתנדבים באריזות מזון, עכשיו אנחנו עושים את זה לפסח. סדר גודל של 120 ספורטאים שמגיעים, זאת כמות מאוד יפה, גדלנו והתפתחנו מאוד עד למספר הזה. הספורטאים מאוד רוצים לעשות את זה, ועושים את זה בשמחה. יותר מזה אני אגיד, אנחנו כל הזמן מנסים לארוז כמה שיותר ארגזים במעט זמן, לנסות ולהספיק בכל פעם לעקוף אחרים. ספורטאים נשארים ספורטאים, וגם פה אנחנו תחרותיים ורוצים להספיק כמה שיותר״.
״אנחנו גם מגיעים לעמותת ׳זה בנפשי׳, עמותה שתומכת בילדים ובני נוער שמטופלים במרכזי בריאות הנפש. מגיעים אליהם להרצאות, מדברים איתם על מה זה כישלון מהצד של הספורטאי, מה זאת הצלחה. עם תחילת המלחמה ולאורכה הגענו למפונים שהיו במלונות להעביר להם אימוני כושר, כשהייתה עונת הקטיף הגענו להרבה מקומות שהיה חסר בהם כח אדם ועזרנו, סייענו גם בחלוקת ציוד, ניקויי חופים, מנסים לגעת במה שאפשר. יש וועדה של ספורטאים וכל מי ששם נורא פעיל. חלק מהספורטאים אומרים שזה עוזר להם כספורטאים, ואנחנו מאמינים בזה״.
אתה מרגיש שיש שינוי ביחס לספורטאי הישראלי?
״יש שינוי, ללא ספק. רואים את זה בתוצאות. בתודעה העסקית-מדינתית, מצליחים לתת דרך הספורט אופטימיות, ומרגישים שיש רוח גבית. ידוע שקל להגיע לפסגה אבל קשה יותר להישאר שם, ובלי תמיכה זה קשה״.
מה אתה חושב על השחיינים הישראלים שבמכללות בארצות הברית, אי אפשר לרכז חלק כאן?
״זה חלק ממסלול של קריירה של ספורטאי. פעם זה היה פחות באופנה, היום זה יותר באופנה וכולם רוצים לצאת לקולג׳. בסוף הספורטאים מקבלים מלגה בבתי ספר יוקרתיים, מקבלים השכלה, שפה, חוסכים בהוצאות על לימוד. מה שהיה חסר בשנים האחרונות הוא שלא היה מענה לזה בארץ, והיום רוצים שיהיה את זה. כמובן שמעודדים את זה שיצאו לקולג׳ים כחלק מהקריירה. בסוף הספורטאים מבצעים דברים עבור נבחרת ישראל. החלטנו באיגוד לתת לשחיינים שבקולג׳ים אפשרות לבחור תקצוב של תחרות בחו״ל, בסוף זה מבורך מאוד. אנחנו באים לקראתם ועוזרים להם״.
התקשורת איתם היא בשלט רחוק. כמה זה מקשה?
״עשינו שיחות עם השחיינים, ואנחנו נמצאים איתם בקשר רציף. היד על הדופק. אנחנו יודעים מה הם עושים, ואיך האימונים שלהם נראים. אנחנו תמיד מתעדכנים בטלפון ובהודעות. בסוף החודש יש את תחרות המכללות הכי יוקרתית בקולג׳ים, זאת תקופת השיא במכללות. אחרי מרץ הם נכנסים לעונת הבריכות הארוכות, שם יותר מתכווננים לתחרות המטרה בקיץ, לאליפות העולם״.
אמרת שבודקים ובוחנים מקרים, אי אפשר להתעלם מהסיפור של אנסטסיה גורבנקו והגמר האולימפי בפריז אליו היא לא התייצבה. מניחה שבתור ספורטאי היה לא נעים לשמוע על זה, ורוצים שדבר כזה לא יחזור.
״דבר כזה לא יקרה. הופקו לקחים, למדו את האירוע טובים ממני. לפחות כשאני שם, אני חושב שזה לא יחזור על עצמו בשום אירוע״.
מה הציפיות שלך מעצמך, מהתפקיד, ומהשחיינים שלנו?
״התפקיד מאוד מאתגר, ועכשיו אנחנו בשנה פוסט אולימפית. כן יש אליפות עולם, אבל צריך לזכור שחוזרים פעם ראשונה לתכנית רגילה של משחקים - 4 שנים. מסלול של מחזור אולימפי רגיל. בין טוקיו לפריז היו 3 שנים בעקבות הקורונה. אליפות העולם בקיץ תהיה מבחן לראות עם מי מהשחיינים אנחנו ממשיכים למשחקים הבאים, ומי מצטרף אליהם לסגל. השנה/שנתיים הקרובות יהיו תמונת רקע טובה לסגל, לבנייה, לארגון מחדש שקורה באיגוד״.
״אני רוצה ללמוד עוד, להיות בנקודות הנכונות של הספורט בישראל, לוודא מצידי שהספורטאים יתעסקו בספורט ויגיעו להישגים הכי גבוהים, ורוצה שישברו את השיא שלי. זה יקרה, כבר היום יש שחיינים יותר טובים. אני רוצה שייצרו מאמנים כחול לבן, כאלה שצמאים לידע וללמוד. לא תמיד זה הצליח עם מאמנים זרים, ואנחנו כמובן לא בטופּ מדינות הספורט בעולם, אבל צריך לייצר את זה גם אצלנו״.
