כשיעקב טומרקין נרשם לחוג השחייה באשדוד בגיל 6, ספק אם הוא חשב ש-26 שנים לאחר מכן הוא ייפרד מהספורט המקצועני באירוע חגיגי כשסביבו עיתונאים, חברים, חבר כנסת, יושבת ראש הוועד האולימפי וכמובן אשתו ושלוש בנותיו – כולם מתרגשים ורק מחכים למוצא פיו. אבל זה בדיוק מה שקרה למי שהפך לגדול שחייני ישראל בכל הזמנים, עם מיקום שיא של 7 בגמר אולימפי.
בראיון פרישה מיוחד ל-N12, רגע אחרי שהודיע על הפרישה בגיל 32, מתפנה טומרקין לדבר על הכל, כשלמרות הרגש שמציף אותו – הוא נשאר רגוע וממלכתי, בדיוק כפי שהיא בכל השנים כספורטאי. הוא שחה ב-3 אולימפיאדות, יש לו 5 מדליות באליפויות אירופה, שתי מדליות במשחקים האולימפיים הראשונים לנוער אי פעם ועוד שלל הישגים. אז כמובן שהראיון התחיל בשאלה ה"קלה".
מה ההרגשה רגע אחרי שהודעת לכולם שאתה נפרד?
"מרגש, אני עדיין מוצף, מעכל את זה עדיין. אבל אני אפתיע, יש גם הקלה. הקלה בתור ספורטאי מקצוען, אבל המחשבות שלי עדיין הולכות כספורטאי הישגי, אבל עכשיו ההישגים לא יהיו תלויים רק בי. זו הקלה, כי סיימתי פרק מאוד משמעותי בחיים, נתח מאוד גדול מהקריירה שלי, ועכשיו עשיתי לו סגירה יפה כזאת.
ספר לי על הרגע שהגעת להחלטה הזאת בכלל לפרוש.
"אני חושב שידעתי את זה כבר כמה שנים. שאלו אותי אחרי האולימפיאדה בטוקיו אם אני פורש, אבל שמתי לעצמי מטרה - לנסות להיות השחיין הישראלי הראשון שמגיע לאולימפיאדה רביעית. ידעתי שאם אני אצליח או לא, לא משנה מה, ידעתי שאני אפרוש אחרי פריז. אז כן ידעתי את התוצאה הסופית. כמובן שמאוד רציתי להצליח ועד החודש לפני המשחקים עוד הייתי בתמונה, אבל ברגע שלא הצלחתי ידעתי שתאריך התפוגה שלי, במירכאות, הגיע. אני שמח שהפרישה לא באה לי בהפתעה או תוך כדי פציעה או משהו".
אתה מרגיש החמצה שלא הצלחת להעפיל לפריז?
"כן, בוודאי. זה משהו שרציתי והתאמנתי ונסעתי וטסתי וכל מה שמסביב. תוך כדי יש לי משפחה שאני משאיר מאחור. אז כן, בטח שזו החמצה. זה משהו שלא הצלחתי להשיג. אבל כמו שאמרתי, אני שמח שניסיתי, כי אם לא הייתי מנסה, לא הייתי סולח לעצמי".
הזכרת את המשפחה. יש לך אישה ושלוש בנות קטנות, איך משלבים קריירה כזו של אימונים וטיסות עם משפחה?
"צריך אישה תומכת פלוס, פלוס צבא סבים וסבתות שיעזרו. ברור שזה קשה. אבל אני חושב שאחד הדברים שהשארתי מורשת אחריי זה שאפשר לעשות גם וגם. גם משפחה, גם ללמוד ועשיתי שני תארים. המון ספורטאים נורא מפחדים לשלב כי הם חושבים שהם ייצאו מהריכוז בספורט שלהם. אבל אני מוכיח שאפשר. תמיד שואלים ספורטאים מה התחביבים שלהם והם אומרים שאין, כי הם כל היום בספורט שלהם. אז הנה, לי גם יש תחביבים".
אז מה התחביבים שלך?
"היום אני חובב גלישת גלים, פאדל. זה כיף. אז זה התחביבים החדשים שלי עכשיו, שעדיין קשורים לספורט".
סכם לי את הקריירה שלך בכמה מילים.
"אהבתי את מה שאני עושה. ממש אהבתי. תמיד אמרתי שאני שמח ובר מזל שצלחתי לעשות משהו שאני אוהב מגיל צעיר. התחלתי את החוג בגיל 6, בגיל 14 עברתי לאקדמיה למצוינות בווינגייט והפכתי את מה שאני אוהב למשהו הישגי ומקצועי. בזמן שחברים עשו דברים אחרים שילדים עושים בגילי התבגרות, אני כבר עשיתי את מה שאני עושה ורדפתי אחרי חלומות. כשאחרים חזרו ממסיבות לפנות בוקר, אני יצאתי לאימון".
אתה יכול להגיד על עצמך שאתה השחיין הכי גדול של ישראל?
"לא, אני לא יכול להגיד, כי אנסטסיה גורבנקו יותר טובה ממני, הגיעה להישגים יותר גדולים. אבל שחיין גבר? כן. מקום 7 באולימפיאדה, 5 מדליות באליפויות אירופה, מדליות במשחקים האולימפיים לנוער כן. זה הישגים שאני מאוד גאה בהם".
את השיאים האלה שלך מישהו ישבור?
הלוואי. אבל זה לוקח זמן. כבר היום יש לנו חבר'ה ודור מאוד מאוד טוב. זכיתי והצלחתי להשאיר חותם בספורט, אבל השאיפה היא שיבואו וישברו את זה".
מה התפקיד החדש שלך בעצם?
"הצטרפתי לאיגוד השחייה כאחראי נבחרות הישג. זה אומר שאני לא מאמן, אבל אני אעבוד בשיתוף פעולה עם המאמנים בקטע של אסטרטגיה, כיוון, איך לעשות את הדבר הנכון, ובעצם גם להיות עזר במשרד, בהרבה דברים אחרים. התפקיד יותר משרדי, פחות בבריכה עצמה".
אז מה המטרה המרכזית שלך בתפקיד הזה?
"להחזיר את האמון של הספורטאים במערכת, במקום. לייצר אלטרנטיבה לא פחות טובה מקולג'ים, כי יש היום המון שחיינים ישראלים בקולג'ים. לייצר להם אפשרות ללמוד כאן. לייצר להם בית, כמו שהיה פעם, בתקופה שלי".
נחזור לקריירה. אתה יכול לספר לי על איזושהי תקופה קשה בקריירה שלך?
"וואו, היו הרבה. ממש לא הכול תותים. אני חושב שהקורונה הייתה לי מכה מנטלית לא פשוטה, כי הייתי בשיא. בן 27, שזה גיל מאוד חזק אצל שחיין. התאמנתי טוב, היה לי כבר את הקריטריון לטוקיו ואז דחו את המשחקים. יש ספורטאים צעירים שהדחייה עזרה להם, בי זה פגע. אומנם בסוף כן הצלחתי והייתי נושא הדגל, אבל אני חושב שאם המשחקים לא היו נדחים, הייתי מגיעה אפילו להישגים יותר גדולים".
מה הפספוס הכי גדול בקריירה?
"האולימפיאדה בפריז והעובדה שלא הצלחתי לעשות גמר באליפות עולם. עשיתי גמר אליפות אירופה, עשיתי גמר באולימפיאדה, ותמיד באליפות עולם זה התפקשש לי. שם לא הצלחתי.
הרגע הכי מיוחד בקריירה?
"אי אפשר לבחור אחד. הכי קל זה להגיד גמר אולימפי, אבל הייתי גם נושא הדגל בטקס בטוקיו, מדליות באולימפיאדת הנוער ואליפויות אירופה – אלה רגעים מגיל 18 שחקוקים לכל החיים. זה משהו שנתן לי את המעבר הקל מנוער לבוגרים, שהוא לא פשוט בשחייה".
מה עובר בראש רגע לפני הזינוק לגמר אולימפי?
"דבר מאוד פשוט. אתה חושב מה הסיכוי שאני יותר טוב ממיליארד סינים? מה הסיכוי שאתה יותר טוב ממישהו במדינה שלך? בעיר שלך? בבניין שלך? אז הנה אתה כאן כאחד מהשחיינים הטובים בעולם".
כספורטאי שמסתובב הרבה בחו"ל, היחס השתנה מאז 7.10?
"תמיד הייתה סביבנו הרבה אבטחה, אבל כן, היה יותר הידוק. היה יותר חשש. הפכנו יותר קלסטרופוביים על כל דבר. פתאום חששנו ממישהו שמסתכל אלינו, החושים הפכו יותר מחודדים. אבל לא היה לנו בעיות מיוחדות. תמיד הרגשנו רצויים, זה לא השתנה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אתה זוכר מקרה אנטישמי מתחרות?
"יש מקרה שאני זוכר בכלל משנת 2010, המשחקים האולימפיים הראשונים לנוער בסינגפור. זה היה לפני ההסכמים עם איחוד האמירויות ובמשחה הגב אמור היה לשחות איתי שחיין מקטאר. בגלל שזה גב אנחנו מזנקים מתוך המים וזה דבר כמעט בלתי אפשרי לפסול בזינוק. פתאום, דווקא במקצה שלי השחיין מקטאר פסל פעמיים. אני אפילו לא הייתי מודע לזה ורק אחר כך הבנתי שהוא פשוט לא יכול היה לשחות איתי. אם הייתי יודע את זה באותו רגע זה היה יכול לגרום לי למחשבות, אבל אני המשכתי וזכיתי בשתי מדליות. מה שמצחיק זה שגם הוא זכה במדליה במשחה אחר, אז הוא היה יחסית טוב וחבל שהוא התנהג ככה...".
נעבור לשאלות של אחרי הפרישה. מה הדבר שאתה יכול לעשות עכשיו, שלא יכולת לעשות בזמן שהיית ספורטאי, מתאר לעצמי שזה משהו שקשור לאוכל?
"אני אפתיע ואגיד שדווקא שחיינים לא מחסירים כלום בקטע של אוכל. אוכלים הכול כי גם שורפים הכול באימונים. אז בקטע הזה נהניתי גם בתור ספורטאי. דווקא אני מפחד שאני אמשיך לאכול ככה ולא אתאמן ואז אני אשמין. בוא נגיד שאני חולה מאפים, אז אני באמת מפחד".
מה אנשים לא יודעים עליך?
"שאין לי קשר לתומרקין האמן (צוחק). הוא ב-ת' ואני ב-ט'".
אם לא היית שחיין מה היית?
"עדיין הייתי בספורט. בילדות הייתי בג'ודו, כדורסל, כדורגל. בטוח שהייתי עושה אחד מהם".
יש לך 3 בנות, היית רוצה שהן יהיו שחייניות?
"גם אשתי שחתה עד גיל 16, ויש לה גם מדליה באליפות ישראל, אבל הבנות עדיין לא שם. הגדולה בת 6 ושנה שעברה היא עשתה את קורס של 10 שיעורים ללימוד שחייה. היא אמרה שהיה כיף, אז שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לחוג, היא ענתה 'לא, אני לא רוצה להגיע לאולימפיאדה'. אז כנראה שיש אצלן איזה דיסוננס, אבל אני רוצה שהן יעשו ספורט תחרותי כלשהו".
ואם אני אשאל אותך מה אתה מעדיף, לקבל עוד הזדמנות להשיג מדליה או שהן ישיגו?
"ברור שהן. חד משמעית, בלי לחשוב בכלל".