לכל אדם יש חלום, משהו שהוא רוצה להגשים בחייו. ההבדל בין חלום של אדם ממוצע לחלום של ספורטאי, הוא שבדרך כלל לספורטאי יש פרק זמן קצוב מאוד להגשמת החלום. קריירה מקצוענית ברמות הגבוהות נמשכת בממוצע כ-15 שנה, לאחריהן אם הספורטאי לא הגשים את החלום – לרוב זה אבוד. לספורטאי אולימפי יש אפילו פחות הזדמנויות, שכן המשחקים האולימפיים מתרחשים אחת ל-4 שנים. לכן הסיפור של רותם גפינוביץ, שלא הצליחה להעפיל לשתי אולימפיאדות, בכל זאת לא ויתרה, ועשתה זאת בגיל 32 – הוא יותר קיצוני מהרבה סיפורים אחרים.
גפינוביץ, רוכבת אופני כביש, עברה כבר בגיל 17 להתאמן ולהתגורר בחו"ל במטרה להגשים את החלום להפוך לרוכבת מקצוענית ולהעפיל למשחקים האולימפיים. במהלך השנים עמדה לא מעט על הפודיום, כולל 7 פעמים בראשו, באליפות ישראל ורכבה עבור מספר קבוצות באירופה – אך החלום האולימפי לא הוגשם. היא לא ויתרה וכעת, כשהיא בת 32, היא תייצג את ישראל לראשונה בפריז 2024 – ומגיעה לשם מלאת ביטחון.
"בהתחלה כשקיבלתי את הקריטריון לא האמנתי", מספרת גפינוביץ בריאיון מיוחד ל-N12. "מצד אחד כן הייתה לי ציפייה לקבל תשובה חיובית, כי בסוף מישהו צריך לקבל את זה וכן הבנתי וציפיתי לתשובה חיובית, אבל מצד שני הייתה לי אמונה תפלה שעד שאני לא מקבלת את הטלפון הרשמי אני לא מתעסקת בזה כדי לא להתאכזב. אני מאוד שמחה ומאוד מתרגשת. זה נתן לי עוד דלק להמשיך ולרכוב. מהרגע שבו קיבלתי את התשובה החיובית אני כבר מדמיינת את פריז. אני יודעת איך המסלול נראה וכמה הוא מתאים לחזקות שלי או איפה אני צריכה להשתפר. לגמרי אני מנסה לחשוב איך המרוץ ייראה מבחינה טקטית, מה יהיה נכון יותר ומה פחות כדי להרוויח כמה שיותר מהמרוץ הזה כדי לייצג את ישראל בחזה נפוח ובכבוד. זה הדבר שמאוד חשוב לי כיום. חשוב לי לשים את ישראל על המפה".
החלום האולימפי הוא החלום הכי גדול שלך?
"אני חושבת שמגיל 17 אני חולמת על האולימפיאדה. בהתחלה הדיבור היה על ריו. ב-2015 עשיתי חישובים וראיתי שאני יכולה להגשים את החלום דרך אופני הרים, למרות שאני רוכבת כביש. בחודש פברואר של אותה שנה התחריתי בספרד וביום הראשון אחרי 5 דקות התרסקתי. זו הפעם הראשונה שהיה לי התקף פאניקה. לא יכולתי להמשיך, הייתי צריכה לעבור ניתוח ברגל, ושם האפשרות להשגת ניקוד מספיק לריו הסתיימה".
איך מרגישים כשדבר כזה קורה?
"הלב נשבר. גם הייתי מאוד צעירה, וגם היה לי מאוד ברור שכשזה נגמר זה נגמר. זה היה יום שבו גם הייתי לבד, וכשפינו אותי והגעתי לבית חולים בדרום ספרד האחיות אומנם היו חמודות אך לא דיברו מילה אנגלית אז הייתי מנותקת לחלוטין מכל מי שאני מכירה כי אפילו טלפון לא היה לי. אז שכבתי בבית החולים ועיכלתי את הסיטואציה בלי לחץ של אמא ואיך ממשיכים עכשיו".
איך הרמת את עצמך?
"התוכנית המקורית הייתה להמשיך לארצות הברית כדי להשיג ניקוד וביטחון, אבל רוב האנשים המליצו לי לחזור לארץ ולהירגע. חזרתי לארץ ולאחר 3 שבועות זכיתי לראשונה באליפות ישראל. כנראה שהמרחק והיכולת לחשוב עזרו לי מאוד. בתחילת 2016 איגוד האופניים הביא את האפשרות להיכנס לאולימפיאדה באופני כביש, אז חזרתי למה שאני אוהבת. זה קמפיין שבו הייתי מספר 2 אחרי שני בלוך. בקמפיין לטוקיו הייתי חלק מהדרך, אבל שוב הייתי מספר 2 של עומר שפירא שהעפילה. עכשיו עשיתי את הקמפיין הזה כמספר 1 – וסוף סוף העפלתי".
איך ממשיכים לרכוב למרות שרוב הזמן את לא מספר 1?
"אני חושבת שזו בעיקר מחויבות לעצמי ולחלום שלי. היו הרבה רגעים בדרך של משברים והרבה רגעים שפתאום קשה. בענף האופניים צריך להשתייך לקבוצות, אז נלחמתי כל שנה מחדש שתהיה לי קבוצה כדי שאמשיך להיות רוכבת אופניים מצד אחד וגם כדי שהחלום האולימפי יישאר בחיים. תמיד היה לי ברור שתיפתח לי הזדמנות בשלב כזה או אחר ושאני חייבת לרדוף אחריה".
מי האנשים הקרובים אלייך שתומכים בך?
"יש לי בן זוג ישראלי כבר 5 שנים. הוא ראה את הדרך שעברתי לטוקיו וגם עכשיו עד התשובה הסופית שאנחנו נוסעים לפריז שמר על אופטימיות זהירה. אני חושבת שאם לא הייתה לי את התמיכה שלו ושל המשפחה ושל האנשים שסובבים אותי, לא הייתי מסוגלת להגיע לאיפה שאני היום. יש לי מזל מאוד גדול שיש לי משפחה שהולכת איתי בכל החלום הזה ושיש לי בן זוג שכשגם שדברים נראים לא הגיוניים או כשצריך לנער אותי עושה את זה. כמובן שגם 'ישראל פרמייר טק' בראשות סילבן אדאמס ורוני בראון תומכים ועוזרים במה שהם יכולים".
מגיל 17 גפינוביץ גרה ורוכבת באירופה, מכיוון שרוב התחרויות הגדולות והמשמעותיות מתקיימות שם. כמובן שבימים האלה המצב הרבה יותר מורכב, כפי שהיא מתארת: "מצד אחד זה מאוד רגיל כי בבסיס החיים הם אותם חיים, אך מצד שני יש הרבה מאוד התעסקות סביב נושא המלחמה. יוצא לי להיות קצת שגרירה שלנו. יוצא לי להסביר את המצב לאנשים שנראה שפחות מבינים. אני מחפשת להראות את הטוב ואת האנושיות של העם שלנו ולא רק את מה שהם מחפשים בחדשות. בסופו של דבר, יותר קל לראות חדשות ולהאמין ולא להבין שאנחנו בסוף כולם אנשים טובים ושגם לנו לא פשוט".
מה הציפיות מעצמך באולימפיאדה עצמה?
"אני רוצה שבסוף המרוץ אני אבוא ואגיד שעשיתי כל מה שאני יכולה כדי להשיג את המרב. החלום הגדול הוא לחזור הביתה, עם מדליה כמו כל ספורטאי שחולם הרבה שנים על האולימפיאדה, אבל מבחינה ריאלית אני מאמינה שטופ 20 או 30 יהיה תוצאה טובה".
יש מחשבה להמשיך לנסות להעפיל שוב גם ללוס אנג'לס 2028?
"אני לא אשקר שמדגדג לעשות עוד קמפיין. אני כמובן לא מתעסקת בזה כרגע כי הראש שלי לגמרי בפריז, אבל אני כן יכולה להגיד שאני לא פוסלת את זה".