כחודש וחצי למשחקים האולימפיים בפריז, נבחרת ישראל בשחייה חזרה מאליפות אירופה כשהיא במקום השלישי בטבלת המדליות, עם 4 זהב, 2 כסף ואחת ארד. מי שחזרו עם מדלייה אישית אחת כל אחד הם צמד האחים לאה ורון פולונסקי, שזכו בהפרש של יממה והפכו ברגע אחד למועמדים להגיע רחוק גם באירוע הגדול של הקיץ. בראיון זוגי ראשון הם מספרים על הקשר החזק ביניהם, השמחה אחד בשביל השנייה שגוברת לפעמים על השמחה האישית, הציפיות מעצמם בפריז – והאנטישמיות שהם חווים בקולג' בארה"ב, שם הם לומדים ומתאמנים ביום יום.
- רגעי ההכרעה ביורו, קופה אמריקה, ווימבלדון ועוד - כל עדכוני הספורט במקום אחד!
- יורו 2024: כל המשחקים, כל הסגלים, כל העדכונים - וגם: החידון הגדול!
קודם כל, בואו נתחיל מהתחרות שעכשיו חזרתם ממנה. נסעתם עם ציפיות למדליות אישיות בכלל?
רון: "לי אישית היו ציפיות. לכל ספורטאי שנוסע לתחרות יש ציפיות, זו לא חופשה. זה החלום. כולם רוצים לזכות. זו הייתה תחרות קריטריון אחרונה שבה שנינו רצינו לקבוע קריטריון. אז באתי במטרה ברורה להתברג הכי גבוה. ידעתי מי יהיו המתחרים וידעתי שאני מכוון גבוה. אלה מתחרים שהתחרינו נגדם לא מעט, בכל שכבות הגיל. אז ידעתי שאפשר. זו קהילה מצומצמת בסך הכול, אז אתה מכיר את השמות והתוצאות של כולם".
לאה: "המטרה העיקרית הייתה הקריטריון. כשראיתי מי המתחרים הבנתי שאפשר לעשות את זה. יש משהו שממש עוזר בלדעת מי המתחרה. כשאתה מכיר את המתחרים אתה יודע מה לצפות מהם ומה לצפות מעצמך. אני ממש מאושרת שהצלחנו להגשים את כל המטרות שלנו, ואפילו מעבר".
כל הנבחרת הדהימה וסיפקה הופעת שיא בתחרות הזאת. זה משהו שציפיתם לו?
לאה: "ביום הראשון כשראינו איך אנחנו מדורגות בשליחות, כל אחת נלחמה כדי להיות ראשונות, וכשזכינו בשליחות זה פתח לי העיניים. אמרתי אנחנו על המפה, אפשר לעשות את זה. מראש היינו נבחרת ענקית מישראל והיה גיבוש מטורף, ככה שכל האליפות הזאת הייתה באווירה מצוינת".
מה אתם אומרים לאלה שטוענים שזו אליפות "חלשה" בגלל שהיא כל כך קרובה לאולימפיאדה.
רון: "כל תחרות היא דינמית. בכל תחרות יש כאלה מהטופ שלא באים. היו בתחרות הזו לא מעט שיאי עולם שכמעט נשברו. שיאים אירופים נשברו. גם אם חלק מהבכירים לא הגיעו, אחרים כן הגיעו. מצד שני, יש בזה משהו נכון כי כולם עם הפנים לפריז עכשיו אז כביכול הפוקוס פחות היה על האליפות הזאת. אבל אחרי הכל, זכינו במדלייה באליפות אירופה וזה משהו שכל המתחרים ניסו לעשות".
זכיתם בהפרש של יממה. זה נותן עוד בוסט להתרגשות?
רון: "ברור. אין משהו יותר מרגש מזה. המדליה של לאה יותר ריגשה אותי מהמדליה שלי. היא זכתה יום לפניי והביאה לי מלא אנרגיות. זה תמיד יותר מתוק לראות מישהו שיותר קרוב אליך ואתה כל כך אוהב מצליח. היא גרמה לי לראות שהכול אפשרי. כנראה שקצת בזכותה בכלל זכיתי".
לאה: "הקשר שלי ושל רון ממש טוב. הוא תמיד תומך בי ועוזר לי. אני מזדהה עם הרגשות שלו. אחרי שקבעתי את הקריטריון ביום שבת הוא קבע שעה אחריי וזה גרם לי להיות ממש מאושרת. לא ידעתי שאפשר להיות כל כך מאושרת יותר ממה שכבר הייתי".
ספרו על רגע הזכייה.
לאה: "האמת שעבורי אין לי מילים לתאר את זה. חלום שמתגשם. זה שזה בא יחד עם הקריטריון זה פשוט הרגשה שאי אפשר לתאר. לא הצלחתי לישון בלילה".
רון: "זה היה מאוד מאוד מרגש. אחרי שלאה עשתה את המדליה אמרתי לעצמי שאני ממש ממש רוצה לעשות את זה גם. האמת שהיה כואב שלא זכיתי במקום הראשון, אבל ממש בסוף המקום הראשון בסופו של דבר עקף אותי. זה היה קצת חמוץ-מתוק, כן מאוד מרגש אבל כן יש קצת הרגשה של החמצה".
לאה, את זכית במדליית כסף במקצה בו אנסטסיה גורבנקו זכתה בזהב, איך זה לחלוק פודיום עם ישראלית נוספת?
"כן זה ממש מיוחד. אחרי שעליתי לגמר נזכרתי ברגע שהיה לי עם אנסטסיה באליפות העולם לנוער שגם אז היינו יחד על הפודיום וחשבתי שזה יהיה ממש מטורף אם נוכל להיות על הפודיום יחד. אני ממש מאושרת שעשינו את זה. תוך כדי המקצה ראיתי אותה לפניי וחשבתי שזה יהיה מטורף אם נצליח להיות יחד על הפודיום וזה הצליח ואני שמחה ממש".
לצערנו בתקופה הזאת, אי אפשר בלי לדבר על השביעי באוקטובר, איפה הייתם כשזה קרה?
רון: "היינו בארצות הברית. אני חושב שכמו כל אחד בחו"ל, שמענו על זה בחדשות ונכנסנו להלם. בגלל הפרש השעות הגדול לקח קצת זמן עד שהבנו מה קרה. אבל אי אפשר לתאר את התחושות הקשות שהיו לי באותו רגע".
הייתה לכם מחשבה אולי כבר אין מצב רוח לספורט?
לאה: "אני יכולה להגיד שהרגשתי תחושה של למה אני בארה"ב ולא בארץ עם כל המשפחה והחברים, אבל בסופו של דבר זכרתי את המטרה שלי ואת העובדה שאני רוצה לייצג את המדינה וידעתי שאני צריכה להמשיך את הדרך שלי ולהמשיך להתאמן ואם אני אחזור לארץ זה יעצור לי את הדרך ולא יעזור לאף אחד".
הייתה מחשבה שאולי ירחיקו את ישראל מהאולימפיאדה ולא תהיו?
רון: "כספורטאים אנחנו יודעים להתרכז בדרך שלנו ולא לחשוב על דברים שהם לא בשליטה שלנו. אנחנו מתרכזים בלהתאמן. אני יכול להגיד שישר דיברתי עם הרבה מכרים בארץ, יש לי הרבה חברים בגיל שלי שהם בצבא והיו במסיבה, אז דאגתי להם. אבל השתמשתי בשחייה כמו בתרפיה כדי לעבור את התקופה הזאת יותר בקלות".
אתם בקולג', אתם מרגישים את ההפגנות?
לאה: "אצלי הורגש בגדול. אני לומדת בברקלי וגם לפני ה-7.10 זו הייתה נחשבת אחת האוניברסיטאות הכי אנטישמיות בארה"ב, אבל למרות שאני כבר בשנה ה-3, עד אז לא ממש הרגשתי את זה. מדי פעם הייתה איזו הפגנה קטנה, אבל לא משהו מוקצן. אבל מהשביעי הם התחילו לחסום את השער הראשי, השמיעו הקלטות, עשו הפגנות, בנו אוהלים. זו הייתה הרגשה של 'מה אני עושה כאן'. ואין עם מי לדבר כי הם לא מקשיבים. בכל פעם שהייתי עוברת לידם פשוט היה נשבר לי הלב. בסופו של דבר השתדלתי ללכת כמה שפחות באזור שלהם ולהקיף את עצמי בישראלים ויהודים ולשתף אותם ברגשות. זה עזר. דווקא כקבוצה יותר היה להם קל לקרוא נגדי, לקלל, אפילו לפעמים לנסות להיכנס לעימות פיזי. זה מפחיד. פחדתי ללכת לידם לבד".
רון: "אני לומד בסטנפורד וזה קשה מאוד לראות את כל ההפגנות ולעצור את עצמך מלהתערב, אבל אני מזכיר לעצמי שאם אתערב כנראה שלא ייצא מזה יותר מדי טוב. אצלנו בנו אוהל כחול-לבן עם ישראלים ואפילו הביאו אנשים מהארץ להרצות אז זה הדברים שניסיתי להקיף את עצמי בהם".
נחזור לבריכה. הבונוס מהאליפות האחרונה הוא ששניכם גם תסעו יחד לפריז. זה יותר מרגש לנסוע על אח?
רון: "זה מאוד מאוד כיף. חגיגה. זה יהיה מטורף לשתף את הרגע הזה עם לאה. זה מעצים את ההתרגשות. יהיה מטורף לחלוק את זה עם מישהי כל כך קרובה. זה יותר כיף שזו לא תהיה רק חוויה אישית שלי אלא אני אוכל לחלוק אותה עם אחותי. אני יודע שאני לא אהיה שם לבד אלא עם עוד מישהו שבאמת אכפת לו ממני".
מה הציפיות שלכם מעצמכם שם?
רון: "אני חושב ששנינו יכולים לשפר את עצמנו עוד, למרות שהראינו שאנחנו בכושר מצוין. אנחנו לא רוצים לעצור ורוצים להתקדם עוד. אני חושב שגם אני וגם לאה יכולים להשיג עוד המון דברים גדולים והשמיים הם ממש לא הגבול. אבל, מצד שני, אני חושב ששנינו צריכים לזכור גם ליהנות, בדיוק כמו שעשינו עכשיו באליפות אירופה".
יש סיכוי שנראה מדליה היסטורית לישראל בבריכה?
רון: "כן. להתברג הכי גבוה שאנחנו יכולים זה חלק מזה".
לאה: "אנחנו לא שמים לעצמנו גבולות".
קצת באופן אישי, איזה אחים אתם? איך הקשר ביניכם? יש עוד אחים?
רון: "גדלנו ביחד בחיפה ויש לנו עוד שני אחים הרבה יותר קטנים. ההפרש בינינו הוא שנה ככה שתמיד היינו באותו בית ספר. התאמנו באותה בריכה תחת אותם מאמנים. אפילו עכשיו אחרי הצבא שנינו נסענו לקולג'ים מאוד קרובים בארה"ב אז גם שם אנחנו נפגשים מדי פעם".
אתם מחשיבים את עצמכם החברים הכי טובים?
ביחד: "כן, חד משמעית".
בטח ההורים מתפוצצים מגאווה. קשה להם לחלק את ההתרגשות כשזה שני אחים שמצליחים כל כך?
לאה: "כן. ההורים תמיד היו אתנו לאורך כל הדרך. תמיד תמכו ועודדו. תמיד אמרו לנו תעשו מה שאתם רואים לנכון, בלי ללחוץ עלינו. לא נראה לי שהם צריכים לחלק את עצמם, הם ממש יודעים לשלב ולחלק את הכוח שלהם בין כולנו. אף אחד לא מרגיש שחסר לו משהו או שלא תומכים בו".
ההפרש ביניכם הוא רק שנה וזה כמעט כמו תאומים. יש קנאה קצת ביניכם?
לאה: "לא. לדעתי זה שונה בגלל שאנחנו בן ובת אז אנחנו לא מתחרים אחד בשנייה. עבורי, תמיד כשרון מביא הישג אני יותר מאושרת מאשר כשאני משיגה משהו. אז אין תחרות".