תום רוזנפלד סומן כאחד הכישרונות העולים בכדוריד הישראלי. מקשר, גבוה, עם איכויות. הוא זכה בעונת 2020/21 באליפות ליגת העל לנוער עם הפועל קריית אונו. הוא שיחק עם נבחרת הנוער באליפות אירופה הפתוחה בשבדיה, ולאחר מכן באליפות אירופה עד גיל 18 בקרואטיה, ואז - רגע לפני שיצא לפרויקט הבינלאומי בפורטוגל - הוא החליט לבחור בשירות קרבי ולוותר על מעמד הספורטאי המצטיין.
זה רק הפתיח, כי ההמשך הוא סיפור של חיים. רוזנפלד, 21, לוחם ביחידה מובחרת, נפצע קשה בלחימה ברצועת עזה. "היינו בנסיעה ב`האמר`, בדרום הרצועה, בדרך למבצע, ואז קיבלנו פצמ"ר. כל מה שאני זוכר, שאני הפוך בתור ההאמר. המשקפיים היו מלאות דם. למזלי, פינו אותי מהר למסוק, ותוך 40 דקות כבר הייתי בבית החולים בלינסון. הייתי עוד בהכרה עד שהגעתי למסוק, ומשם הרדמה. ההגדרה - פציעה קשה. רסיסים בצוואר ובפנים", הוא משחזר.
"סוריאליסטי, אבל סיפרו לי שהמסוק ממש נחת בבית החולים על הצפירה של יום הזיכרון. כמובן שלא שמעתי אותה. ושם, מתחיל האתגר, תוך יממה עברתי שני ניתוחים, כל אחד נמשך שעות. אח"כ חודש וחצי של שיקום באישפוז, ואתמול יצאתי הביתה. זה לא נגמר השיקום, כי אני חוזר לשיקום יומי, אבל זה בהחלט מעודד".
על ההחלטה לעזוב את המשחק ולבחור בשירות קרבי: "החלטה קשה, אבל רציתי לשרת בקרבי. גדלתי לתוך הספורט מילדות. אבא שלי עדיין שוער כדוריד בליגה הארצית בסביון/קריית אונו. המשפחה מחוברת לכדוריד. עברתי את כל הנבחרות הצעירות, אליפויות אירופה, אבל לפני היציאה לפרויקט קיבלתי את ההחלטה. זה לא היה פשוט, כי את הדרך הזו עשיתי עם חברים קרובים ששיחקתי איתם. בכלל שנתון מאוד מוכשר בקריית אונו, יחד עם נבו מדינה. אבל הרגיש לי כמעשה הנכון באותה תקופה לבחור בשירות משמעותי וללכת לקרבי. לא ארחיב, התגייסתי ליחידת עילית. מעבר חד, אבל היה לי את הבסיס של ספורטאי - משמעת עצמית, אלמנטים של תחרותיות, אגרסיביות, ובכלל ערכים של חברים לקבוצה, וזה עזר כמובן לממש בשטח, ביחידה".
על השירות בעזה: "לא קל, אפילו קשה, אבל המחשבה כל הזמן היא על החטופים שנמצאים שם. זה נתן לי, ולכולם - את הכוחות ואת הרצון להמשיך. התחושה היא שעם שלם מאוחד סביבנו. מלבד הפציעה, זו התמודדות לא פשוטה. מסביב יש פצועים. הרוגים. החברים שלי עדיין נלחמים שם. יש לנו מטרה מול העיניים - וצריך להשיג אותה. יש לי את האתגר שלי. אני עובד בשיקום על עניין שיווי המשקל, החזרת הכוח. לא בטוח שאחזור ללחימה, אבל לא ויתרתי ואני חותר לחזרה וכמה שיותר מהירה".
לסיום שלח רוזנפלד מסר אופטימי: "עלתה לי ולכמה חברים מחשבה, שבתום השירות, אולי נפתח לנו קבוצה בליגה השלישית, ונעלה אותה. זה עוד משהו שדיברנו עליו כשהייתי בנוער. כן, לא ויתרתי על האפשרות לחזור ולשחק. אני עוקב, אני בקשר עם חברים, והאמת מצפה להגעה של נבו מדינה לארץ - וניפגש. התחלתי בסביון, המשכתי בקריית אונו. זה קצת יומרני עכשיו לדבר על חזרה בעתיד לליגת העל או לנבחרת ישראל, אבל מי יודע. ראיתי את הסיפורים על יואב בלדר, שחזר לשחק אחרי פציעה. פיליפ אירוביץ` שהוא חבר יקר שיצא אחרי חודשי לחימה ושיחק בליגת העל. לך תדע, אולי בעתיד עוד נתראה ברמות הגבוהות של ליגת ווינר והנבחרת".
זה רק הפתיח, כי ההמשך הוא סיפור של חיים. רוזנפלד, 21, לוחם ביחידה מובחרת, נפצע קשה בלחימה ברצועת עזה. "היינו בנסיעה ב`האמר`, בדרום הרצועה, בדרך למבצע, ואז קיבלנו פצמ"ר. כל מה שאני זוכר, שאני הפוך בתור ההאמר. המשקפיים היו מלאות דם. למזלי, פינו אותי מהר למסוק, ותוך 40 דקות כבר הייתי בבית החולים בלינסון. הייתי עוד בהכרה עד שהגעתי למסוק, ומשם הרדמה. ההגדרה - פציעה קשה. רסיסים בצוואר ובפנים", הוא משחזר.
"סוריאליסטי, אבל סיפרו לי שהמסוק ממש נחת בבית החולים על הצפירה של יום הזיכרון. כמובן שלא שמעתי אותה. ושם, מתחיל האתגר, תוך יממה עברתי שני ניתוחים, כל אחד נמשך שעות. אח"כ חודש וחצי של שיקום באישפוז, ואתמול יצאתי הביתה. זה לא נגמר השיקום, כי אני חוזר לשיקום יומי, אבל זה בהחלט מעודד".
על ההחלטה לעזוב את המשחק ולבחור בשירות קרבי: "החלטה קשה, אבל רציתי לשרת בקרבי. גדלתי לתוך הספורט מילדות. אבא שלי עדיין שוער כדוריד בליגה הארצית בסביון/קריית אונו. המשפחה מחוברת לכדוריד. עברתי את כל הנבחרות הצעירות, אליפויות אירופה, אבל לפני היציאה לפרויקט קיבלתי את ההחלטה. זה לא היה פשוט, כי את הדרך הזו עשיתי עם חברים קרובים ששיחקתי איתם. בכלל שנתון מאוד מוכשר בקריית אונו, יחד עם נבו מדינה. אבל הרגיש לי כמעשה הנכון באותה תקופה לבחור בשירות משמעותי וללכת לקרבי. לא ארחיב, התגייסתי ליחידת עילית. מעבר חד, אבל היה לי את הבסיס של ספורטאי - משמעת עצמית, אלמנטים של תחרותיות, אגרסיביות, ובכלל ערכים של חברים לקבוצה, וזה עזר כמובן לממש בשטח, ביחידה".
על השירות בעזה: "לא קל, אפילו קשה, אבל המחשבה כל הזמן היא על החטופים שנמצאים שם. זה נתן לי, ולכולם - את הכוחות ואת הרצון להמשיך. התחושה היא שעם שלם מאוחד סביבנו. מלבד הפציעה, זו התמודדות לא פשוטה. מסביב יש פצועים. הרוגים. החברים שלי עדיין נלחמים שם. יש לנו מטרה מול העיניים - וצריך להשיג אותה. יש לי את האתגר שלי. אני עובד בשיקום על עניין שיווי המשקל, החזרת הכוח. לא בטוח שאחזור ללחימה, אבל לא ויתרתי ואני חותר לחזרה וכמה שיותר מהירה".
לסיום שלח רוזנפלד מסר אופטימי: "עלתה לי ולכמה חברים מחשבה, שבתום השירות, אולי נפתח לנו קבוצה בליגה השלישית, ונעלה אותה. זה עוד משהו שדיברנו עליו כשהייתי בנוער. כן, לא ויתרתי על האפשרות לחזור ולשחק. אני עוקב, אני בקשר עם חברים, והאמת מצפה להגעה של נבו מדינה לארץ - וניפגש. התחלתי בסביון, המשכתי בקריית אונו. זה קצת יומרני עכשיו לדבר על חזרה בעתיד לליגת העל או לנבחרת ישראל, אבל מי יודע. ראיתי את הסיפורים על יואב בלדר, שחזר לשחק אחרי פציעה. פיליפ אירוביץ` שהוא חבר יקר שיצא אחרי חודשי לחימה ושיחק בליגת העל. לך תדע, אולי בעתיד עוד נתראה ברמות הגבוהות של ליגת ווינר והנבחרת".
