ביום אחד בהיר, או אפוף עשן אם תרצו לדייק, אדם צריך לקום משברי חייו אל עבר מסע. מסע שבתוכו יש חיים, מוות, הצלחה וכישלון. היום הזה הגיע, והוא מכווין אותי לגרמניה. ללברקוזן. שועלי כפר עזה מגיעים. אתם מוכנים?
התאריך הוא ה-7.3, יום חמישי, השעה 11:30 לפנות הצהריים. הגעתי לשדה התעופה. השארתי את אשתי ו-2 הבנות ב"בית". למה מרכאות? כי אין בית וייקח זמן עד שיהיה שוב. בחמשת החודשים האחרונים מאז השבת הנוראה ההיא, אני עסוק בעיקר במאבק, בהישרדות. מאבק נגד עצמי, נגד הרשויות, מאבק נגד העולם.
המטרה היא להשאיר את הראש מעל המים. זה כל מה שנשאר מהחברים שנרצחו ונפלו בקיבוץ, מהבית שנעלם, מהזהות שאבדה, מהילדות שנמחקה ובעיקר מה שנשאר מאבא, אבא שלי. הוא נרצח באותה השבת ההיא והוציא אותי לקרב קיומי שכל תכליתו היא שאין בו תכלית, וכל ההיגיון בו הוא שאין בו שום היגיון.
המצב כל כך תלוש, שהגעתי לשדה התעופה שבגרמניה, למסע הסברה עם שועלי כפר עזה. המשפחה החדשה-ישנה שלי. מסע למען העלאת המודעות להשבת החטופים והשמעת הסיפור של כפר עזה ברחבי אירופה.
אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, אנחנו השועלים יוצאים כלהקה לצוד כל מי שיבקש להקשיב לסיפור. אולי הסיפור המזעזע ביותר שישמע במהלך חייו. לכל מקום שאליו נגיע (והגענו), אנחנו מגיעים עם תיק עמוס בסיפורים וברגשות. כאלה שלא משאירים ספק.
ביום שישי הגענו לקהילה היהודית בעיר קלן, לאירוח מרגש ומלא באהבה. תפילה, קידוש וארוחת ערב ברוחב לב. כל לחיצת יד עם בכיר מהקהילה, כל מפגש מבטים, גורם להתרגשות, צחוק, עצב ודמעות. דמעות שמבטאות את ההזדהות האוטומטית בין יהודי אחד לאחר. מזכירות לכולם שאנחנו הפנים של קהילה שלמה, קהילה שנאבקת כדי לשרוד. אנחנו אנדרטה מודרנית, היברידית, חיה ונושמת, שמספרת סיפור דרך הכדורגל. לעתים זה באמצעות לחיצות ידיים ולעתים זה באמצעות בעיטה לשער, אבל תמיד הסיפור מרחף לנו מעל הראש.
בהמשך הטור, קיבלנו הזדמנות פז לראות משחק של קבוצת ה-U15 של באייר לברקוזן נגד המקבילה מהעיר בוכום. העיניים בורקות, כדורגל ברמה שלא מביישת מפגש צמרת בליגת העל שלנו. אנחנו מנתחים את המשחק ביחד, מנסים להבין מי יהיה שחקן בוגרים בעוד כמה שנים ולמה לעזאזל אנחנו שנות אור מרמת המתקנים שלהם?
ואז, ברגע אחד, המשחק נגמר, ואיתו נגמר האדרנלין. חוזרים לאוטובוס לעבר היעד הבא. ושקט, מחשבות, הנוף המתחלף מאפשר להתרכז בתמונות שחולפות בראש, התמונות שמגיעות בחלומות ובמציאות. כמו בובות שמותחים להן את הקפיץ מאחור. רצות וזזות עד לרגע שבו הקפיץ רפוי.
מטרות הטור היו ברורות: הראשונה, הסברה והעלאת המודעות בגרמניה ובאירופה. והשנייה, העצמת החיבור שלנו כקבוצה, כחברים, כמשפחה. אבל הייתה עוד מטרה, מטרת העל, תרופה שאנחנו צורכים מאז אוקטובר השחור - כדורגל טהור.
כולנו ציפינו בכיליון עיניים למשחק של האלופה הגרמנית הנכנסת (ואף מילה על עונת Neverkusen) נגד וולפסבורג שמדשדשת בתחתית הטבלה. המשחק לא התעלה לרמה גבוהה במיוחד, כאשר בדקה ה-27, מוריס ינץ, שחקנה של וולפסבורג קיבל צהוב שני מיותר לאחר הכשלה על פטריק שיק (חלוץ לברקוזן) סמוך לרחבה. הרחקה שגרמה לאורחת לחנות את האוטובוס ברחבה (כן, גם בליגה הגרמנית זה קורה) ולהקשות את משחק הצירופים השמח והמהיר של חניכיו של צ'אבי אלונסו.
המשחק נגמר בתוצאה 0:2 למארחים, עם שני שערים נפלאים (ניית'ן טלה בדקה ה-37 ופלוריאן וירץ בדקה ה-86) של כדורגל מבריק שרק אלופה נכנסת מסוגלת לספק במשחק בינוני כל כך. אנחנו כמובן בשיא האנרגיות ובדופק גבוה. זכינו להיות חלק מהעונה החלומית של לברקוזן, הקבוצה הנפלאה הזו, חלק מקבוצה שכנראה לא נראה שוב בעיר הפועלים האפורה.
ואז, כמיטב המסורת, הקפיץ נרפה, האוטובוס בדרך חזרה למלון כיבה את האור והמחשבות חזרו מהארון, כאילו הנוסחה הכה ברורה שמקפלת את המחשבות והזיכרון בערימה בארון ומחכה לרגע שבו יתנו לה "פעל".
בוקר יום שני. השעון המעורר מצלצל מוקדם, מוקדם מדי, אבל מציל מחלום נוראי שהתפללתי שייגמר. עולים לאוטובוס, בדרך לשדה התעופה בפרנקפורט. מוקדם מדי עבור המחשבות להשתחל וכולנו נרדמים ומחכים למחירים המופקעים בשדה התעופה.
בעלייה על המטוס, אדם אחד, ישראלי, רואה אותנו ושואל בתמימות מי אנחנו. החבר'ה עונים לו שאנחנו מכפר עזה ונותנים לו טריילר ל-7.10. הוא מספר לנו שהוא מפונה מהצפון ושהוא מבין אותנו. כולנו עם חיוך מובך שאומר "אתה בטוח שאתה מבין?".
הוא שלף את המילה "קשוח" כששאל לשלומנו וקיבל תשובה. ואני? אני צחקתי בקול רם. כשהוא שאל מדוע אני צוחק, עניתי לו "סתם ככה", אבל בלב עניתי לו "מי אנחנו? אנחנו שועלי כפר עזה, קבוצת הכדורגל הכי חשובה בכדורגל הישראלי".
הטור הזה נכתב לזכרם של כל אותם הגיבורים מקיבוץ כפר עזה שנרצחו ב-7.10 ולהעלאת המודעות להשבת החטופים שלנו: קית' סיגל, אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, גלי וזיו ברמן
