סטיבן ג'קסון לא גדל להיות כוכב NBA. ה"סווינגמן", היום בן 45, פרש לפני תשע שנים - ואין לו המון תארים ברזומה. הוא סיים את הקריירה עם אליפות אחת, וגם בה הוא לא היה שחקן מרכזי. למעשה, אחת הסיבות היחידות שאתם מודעים לקיומו היתה בכלל שלילית - תקרית ה"Malice At The Palace" ("אימה בהיכל", בתרגום החופשי), אותה מהומת אלוהים שהתפתחה בין שחקני אינדיאנה פייסרס (והוא ביניהם) עם קהל האוהדים בדטרויט, ב-19 בנובמבר, 2004.
אבל לאחרונה, ג'קסון חזר לתודעה. זה קרה לאחר סרטון ויראלי שהתפרסם ברשת, בו הטיח את ביקורתו בכדורסלנים שמעדיפים להרוויח כסף על חשבון הקריירה התחרותית. "זו הסיבה שבגללה רובכם לוזרים", הוא אמר, "אם לא באת מכלום, לעולם לא תבין אנשים שרוצים לזכות ב-50 מיליון ולקחת אליפות".
"אני רוצה להיות הכי טוב במתנה שאלוהים נתן לי, זה מעצבן כשאתה משחק ולא זכית אף פעם בתואר, לא היית הכי טוב בעולם. לאלה שאומרים: אני אקח מאה מיליון, ולעזאזל האליפות - אתם לא ווינרים. אתם רק רוצים להישאר ולשחות עם הזרם. זה ההבדל בין אלופים לביניכם - עשיתם את כל הכסף, אבל אף פעם לא הייתם הכי טובים. בשום דבר".
Stephen Jackson said if you’re an NBA player choosing money over rings you’re a loser pic.twitter.com/Z9b4pmfSfp
— Ahmed/The Ears/IG: BigBizTheGod (@big_business_) September 22, 2023
מנגד, אולי כתגובה ואולי גם בלי קשר, דיבר ספורטאי אחר - כמעט בן גילו של ג'קסון. קוראים לו פלויד מייוות'ר (46), המתאגרף ששמו האמצעי הוא "כסף" - ולא בכדי. על פי ההערכות, מייוות'ר הרוויח סכום של מיליארד וחצי דולר לאורך הקריירה - מאגרוף, ומכל מה שנלווה אליו. אבל לאורך השנים, הוא ספג גם לא מעט ביקורות על כך; בטענה שהוא העדיף אינטרסים כלכליים על פני הרצון להיות הכי טוב.
וכך הגיב: "אומרים לי שלא הכל זה כסף. ובכן, הילדים שלך לא יכולים לאכול מורשת. רק המדבקות על המכונית שלי שוות 30 מיליון דולר. אז מי הכי חכם? לא אכפת לי אם תכתבו עליי טוב או רע, בסוף - אני צוחק אחרון. אומרים ש'פלויד לא נראה טוב כמו פעם'? חשבון הבנק שלי נראה יותר טוב כל יום".
Kids can’t eat legacy pic.twitter.com/2N9E4hq2a6 https://t.co/nx5a6cOx4z
— Jamal Cristopher (@JamCristopher) September 22, 2023
וזו הדילמה שמלווה את עולם הספורט כבר לא מעט שנים. אפשר למצוא אותה כמעט בשורש כל ויכוח שאנחנו מנהלים, כחובבי ספורט. מההשתלטות של הפרמייר ליג על אירופה, דרך המעבר ההמוני של שחקני כדורגל לליגה הסעודית בקיץ האחרון (כולל שמות כמו כריסטיאנו רונאלדו, ניימאר וכרים בנזמה), ועד למקרים שהרבה יותר קרובים אלינו הביתה: סיפורים כמו המעבר של ערן זהבי לסין, הבחירה של שמעון גרשון לעזוב את הפועל ת"א וללכת לבית"ר ירושלים - אפילו אושר דוידה, שבחר ללכת בחלון האחרון ליריבה של קבוצת נעוריו, מכבי תל אביב.
בפשטות, על משקל השעשועון "אחד נגד מאה" - אפשר לשאול: כסף או נבחרת? ובקצת יותר מילים: מה מנצח על כף המאזניים - האם זהו השיקול הכלכלי הטהור, כלומר ללכת למקום שמשלם לך הכי הרבה, או שלספורטאים אמור להיות שיקול נוסף - השיקול התחרותי. כלומר, המקום שבו אתה יכול לממש את עצמך בצורה הטובה ביותר, להתקדם מקצועית ואולי גם לזכות באליפות ולהיות הכי טוב שאפשר.
נתחיל עם הנחת יסוד אחת, שברורה לכל: ספורט, בוודאי ספורט שמשוחק ברמה הגבוהה, הוא היום עסק קפיטליסטי לחלוטין. מועדוני הכדורגל או הכדורסל הגדולים בעולם רחוקים שנות אור מהמונחים הרומנטיים על "קהילה" או קשר עם האוהדים. מנצ'סטר סיטי, קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם, מנוהלת ע"י אנשי עסקים מאבו דאבי, יש לה מאמן ספרדי ורוב שחקני הסגל שלה (17 מתוך 24) הם בכלל לא אנגלים.
כלומר, שום דבר לא מחבר את מנצ'סטר סיטי עם העיר מנצ'סטר - לבד ממיקומו של האצטדיון הביתי ומגרש האימונים. בפועל, מדובר בתאגיד רב לאומי, שמגלגל מיליארדים. וזה בוודאי נכון לגבי קבוצות ותיקות יותר, כמו באיירן מינכן, ריאל מדריד או ברצלונה. במילים אחרות, כולם משחקים בשביל הסמל של הדולר. לא רק מי שבחר לשחק בסעודיה או בסין.
והטיעון של "המייוות'רים" של העולם בהחלט נשמע משכנע: בסוף, הם יגידו, עם ה"מורשת" אי אפשר ללכת למכולת. הדברים הגדולים שעשית בקריירה הם אולי עוצמתיים, אבל בסוף הם יישכחו. הכסף נשאר, והוא יכול לאפשר מוביליות לא רק לך באופן פרטי - אלא גם לבני משפחתך ולדורות שיבואו אחריך. קריירה של ספורטאי היא, בסופו של דבר, קצרה - וכל עוד יש לו את היכולת והאטרקטיביות לממש את הכישרון שלו בדרך שתגרום לו להרוויח כמה שיותר, הוא חייב לנצל אותה. לא משנה באיזה מחיר.
ומנגד, "הג'קסונים" של העולם אומרים את ההפך - כולם, בסופו של דבר, עושים כסף במקצוע הזה. בוודאי אם התמזל מזלך להיות אחד מ"אלפית האחוז" שמגיעים ל-NBA או, להבדיל, לליגת האלופות. ואם כבר יש לך כסף לא רע, כדאי לעשות איתו משהו שיזכרו - להשתמש בכישרון שלך כדי להפוך לגדול באמת, גם אם זה אומר להרוויח קצת פחות.
בסופו של דבר, את הגדולים באמת - אלה שהגיעו הכי רחוק בקריירה - העולם תמיד יזכור. בין אם הם ליונל מסי, רוג'ר פדרר, מייקל ג'ורדן או יוסיין בולט - כל אחד מהם הרוויח לא מעט בקריירה שלו. אבל לא יזכרו אותם בגלל הכסף, אלא בגלל שהגיעו לפסגה. הם, באמת, היו הכי טובים בדבר שאותו נועדו לעשות. דבר שאי אפשר יהיה להגיד אף פעם על ניימאר, למשל - שהוא אולי לא פחות מוכשר טכנית ממסי, אבל לעולם לא ייזכר בתור "הגדול ביותר אי פעם"; בין היתר, בגלל שבחר בכסף על פני האפשרות להגשים את עצמו באמת.
מצד שלישי, קחו את הדילמה הסעודית - זאת שעמדה על מפתנם של כל הכדורגלנים הכי טובים בעולם בקיץ האחרון, ממוחמד סאלח, דרך מסי ועד קיליאן אמבפה. לפניכם עומדת מדינה שכסף הוא ממש לא הבעיה שלה. והיא מציעה לכם חוזה אסטרונומי, בלתי נתפס - לפעמים פי ארבע, ואולי יותר, ממה שתרוויח בקבוצה שלך. האם באמת יש לך יכולת להגיד לכל זה "לא"?
האם אני יכול להגיד, בלב שלם, שהייתי מסרב לכזו הצעה?
וזה הרגע שבו כל אדם צריך להיות כן עם עצמו. כי בסופו של דבר, בתוך כולנו עמוק, חבוי הרצון הנסתר הזה להשיג כסף - וכמה שיותר. מי מאיתנו לא היה רוצה, ברגע אחד, "לסדר" את עצמו ואת המשפחה שלו - ארבע דורות קדימה? ואם אנחנו מוכנים ללכת על זה, מי אנחנו שנשפוט שחקני כדורגל או כדורסל שמקבלים הזדמנות לשנות את חייהם במחי החלטה כלכלית אחת?
ומצד שני, גם כשאני נובר בתוך הנפש של עצמי, מהמקום הכי אגואיסטי - לא יכולתי לעבוד במקום עבודה שבו אני לא נהנה. לא יכולתי לשרת דברים שבחיי הפרטיים אני לא מסכים להם. כי אחרי כל הכסף, אדם צריך לקום בבוקר וללכת לישון עם המעשים שלו. וקשה לחיות בשקר, גם אם השקר הזה מניב לך לא מעט בחשבון הבנק.
אז מה אני יותר, מייוות'ר או ג'קסון? כמו תמיד בחיים, התשובה היא אי שם באמצע (ואם חשבתם על "מייג'קסון", או "ג'קוות'ר", אל תחשבו שאתם לגמרי מטומטמים. אתם לא לבד). עם כל הרמות האף, כסף הוא בסופו של דבר חשוב. חשוב כדי להתקיים, חשוב כדי להתקדם, חשוב כדי לעזור לאחרים. מצד שני, לצד הכסף - כל אחד מאיתנו רוצה להיות משהו גדול. להגשים את עצמו, להגיע הכי רחוק.
זו דילמה ענקית, שרבים התחבטו בה - והחליטו כך או אחרת. אין לי דרך, או רצון, לשפוט מי מהם על ההחלטות שקיבלו. אבל אם לנסות ולתת תשובה לשאלה הענקית הזאת - אני בכל זאת אלך עם הרצון להגשמה עצמית. בסופו של דבר, לא רק שזו הבחירה הכי "רומנטית" - היא גם, באופן אירוני, הכי משתלמת כלכלית.
מייקל ג'ורדן יכול היה, באלף כיוונים בקריירה, לוותר על האמת המקצועית שלו - וללכת עם שיקולים כלכליים גרידא. ליונל מסי קיבל בקיץ האחרון הצעה היסטורית מסעודיה כדי לשחק במפרץ. שניהם, בסופו של דבר, בחרו באמת - והרוויחו (ומרוויחים, ועוד ירוויחו) גם את הכסף. כי יש דבר אחד שמושך אנשים יותר מהון - וזו הצלחה. והיותך אדם מצליח, ככל הנראה גם תשמור אותך ככזה הרבה אחרי שתפרוש.
וכל הכסף שבעולם לא יוכל לקנות לך מקום בנצח.
