הטריאתלט שחר שגיב הוא לא שם חדש לחובבי הספורט האולימפי, אבל רק בחודש שעבר הוא נכנס בגדול לרשימה החמה של המועמדים למדליה בפריז 2024 בזכות מדליית כסף יוקרתית במשחקים האירופיים שהתקיימו בפולין, מעין "האולימפיאדה של אירופה". אבל אם תשאלו אותו מדליה בפריז היא לא בונוס, אלא מטרה. בריאיון מקיף ראשון מאז המדליה הוא מספר על החיים של ספורטאי אולימפי בישראל, ההקרבות, ההרגשה להיות במרחק של שניה אחת ממדליית זהב וכמובן – הרצון לסגור מעגל משפחתי בלוס אנג'לס 2028.
שחר שגיב, כיום בן 28, בא ממשפחה ספורטיבית. הוא בנו של ד"ר שמי שגיב – שהיה גם כן ספורטאי אולימפי וייצג את ישראל בריצת המרתון במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984. יחד עם אחיו, רן, הוא ייצג את ישראל גם במשחקים האולימפיים של טוקיו 2020, אך בעצמו הוא מבהיר כי יש הרבה הבדלים בין טוקיו לפריז 2024: "טוקיו הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי, דבר שהוא חלום ילדות, וזה היה מדהים לחוות את זה יחד עם אח שלי. אין ספק שזה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. אבל לפריז אני בא כדי לעשות משהו גדול כמו מדליה אז אני מתרכז לגמרי בספורט. לא הייתי אומר שלהיות בלעדיו זה יקל עליי, אני פשוט אומר שלטוקיו באתי בשביל החוויה ולפריז אני בא כדי לעבוד".
כספורטאי אולימפי בעצמו, מה אבא שלך לימד אותך ואת אח שלך?
"הוא החדיר בנו את האהבה לספורט. את הערכים של הספורט. מגיל צעיר ראיתי אולימפיאדות ותחרויות כמו טור דה פראנס, למשל. בבר מצווה שלי קיבלתי מתנה לראות שבוע עליות בטור דה פראנס. מגיל צעיר חונכנו לאהוב ספורט. עד גיל 15 הייתי מתאמן גם בג'ודו והוקי, עשיתי המון דברים בשביל הכיף עוד לפני שהתמקצעתי בטריאתלון".
ואיך הגעת דווקא לענף הספורט הזה?
"אבא שלי היה מהחלוצים שהתחילו לעשות טריאתלון בארץ. הוא חיפש אתגר חדש אחרי שהוא היה בין הטובים בארץ במרתון. הוא טס לראות תחרויות טריאתלון בחו"ל והביא את זה לארץ. לאט לאט הוא התחיל לאמן אותי ואת אח שלי, זרק אותנו למים העמוקים ויאללה תסתדרו. ככה זה התגלגל מאימונים בגיל צעיר ועד המעבר למקצוענות בבוגרים".
והנה אנחנו מדברים אחרי מדליה מדהימה במשחקים האירופיים. איך ההרגשה? ציפית למדליה?
"זו מדליה היסטורית. אני כל כך מתרגש מההישג זה. זו הייתה תחרות עם הרבה תהפוכות, הרבה עליות ומורדות. בהתחלה, יצאתי מקטע המים ממוקם לא בין המובילים וגם בחלק הראשון של האופניים הפער נפתח ליותר מדקה מהראשונים וכבר עברה לי בראש המחשבה שנגמרה לי התחרות, זהו. לא ידעתי איך אסגור את הפער. פתאום באמצע הרכיבה קרה שינוי והתחלנו לראות שאנחנו סוגרים על המובילים. זה החזיר אותי מבחינה מנטאלית ופיזית למשחק. כשיצאתי לריצה הבנתי שזה היום שלי. שאני הולך לעשות משהו גדול".
תסביר.
"אני לא חושב שאי פעם הרגשתי כל כך טוב בריצה. לא הייתי נגרר, הייתי הגורר. ניסיתי להחזיק קצב וניסיתי לשחק המשחק הטקטי עד הסוף. המסלול היה מאוד טכני. יצאנו לדבוקה כמעט 10 רצים, שזה די הרבה והמסלול מאוד צר. כשנכנסים לאזורים המסוכנים, כמו פניות וסיבובים, ההובלה גרמה לי פחות להסתכן בנפילות ואני הצלחתי לגרום לאלה שמאחוריי "לסבול". אני הכתבתי את הקצב והחלטתי אם "לתקוף" רצים אחרים. אחרים רצו את הריצה שלי ולא אני רצתי את הריצה שלהם. זה עבד מעולה מבחינתי".
זו תשובה לאנשים שחושבים שהתחרות הזו היא "סתם ריצה" כביכול.
"יש בטריאתלון המון מחשבה וטקטיקה. נגיד במשחקים האירופיים, המנצח בסופו של דבר לא הוביל באף חלק של הריצה מלבד מאות המטרים האחרונים. אני ניסיתי להראות מי הבוס ולתת את הטון והצלחתי והשגתי את מדליית הכסף".
ציפית להגיע למדליה?
"אני יודע שבכל תחרות בעולם אני שווה מדליה. נכון שקשה מאוד לחבר בתוך תחרות את כל הגורמים כדי להשיג מדליה, אבל לפי כושר ויכולות אני יודע מה אני שווה. אני יודע שאני ברמה הגבוהה בעולם בתחום. מבחינתי המטרה בתחרות הזאת ובכל תחרות אחרת היא מדליה. לצידי בכל המסע הארוך הזה יש מעטפת רחבה של גורמים המלווים אותי ומעניקים לי בטחון מקצועי וכלכלי ומאפשרים לי לעסוק נטו בטריאתלון, הדבר שאני הכי אוהב לעשות ובחרתי בו כדרך חיים. אני רוצה להגיד תודה לכל מי שעוזר לי: המאמן שלי ליאור כהן, הפיזיותרפיסט דוד רזניק, איגוד הטריאתלון, האגודה שלי מכבי תל אביב, הוועד האולימפי בישראל והיחידה לספורט הישגי. תודה מיוחדת לספונסרים שלי הרבלייף ואלטשולר שחם הדואגים לשקט הכלכלי שלי קמפיין אולימפי שני ברציפות ולסוכנות הספורט THE TEAM בראשותה של ברוריה ביגמן".
אתה חושב שאתה שווה מדליה גם במשחקים האולימפיים של פריז 2024?
"ברור. אני בהחלט חושב על מדליה אולימפית. בטוקיו השתתפתי בתחרות, בפריז אני רוצה לעשות דברים גדולים. אני יודע שאני שווה גם שם מדליה".
הגעת במקום השני בזמן רשמי של שנייה אחרי המנצח, אבל בפועל זה היה ממש כאילו כמעט הגעתם ביחד. יש תחושת פספוס?
"ההרגשה שלי הייתה בעננים ככה או ככה. אני מאוד שמח בחלקי ויודע שניהלתי את הריצה בצורה הכי טובה שיכולתי. כנראה שביום הזה הייתי צריך לפספס בעשירית השנייה. אין לי חרטה. ברור שיש פיספוס כי תמיד אני רוצה לנצח, אבל אני לא מרגיש שהייתי צריך לעשות משהו שונה בגלל שהגעתי עשירית השנייה אחריו. עשיתי את המדלייה שלי וזה מה שחשוב".
"מדליה זה לא חיים או מוות"
אמרת שהייתה לך נפילה מנטאלית קטנה תוך כדי התחרות בפולין.
"נכון. אחרי קטע המים ראיתי שלא הצלחתי למקם את עצמי בקדמת התחרות והמתחרים החזקים היו רחוקים ממני. זה תסכל אותי כי באתי לתחרות אחרי המון הכנות, וכבר בהתחלה אני קולט שאני כל כך מאחורה. אבל בזכות הבגרות שלי, הכנסתי לעצמי לראש שהתחרות לא נגמרת עד שהיא לא נגמרת ודחפתי את עצמי. חד משמעית מה שהוציא אותי מהמשבר זה הבגרות והניסיון. עוד משהו שעוזר לי זה פסיכולוג הספורט שאני עובד איתו בשנים האחורנות וזה מאוד עוזר לי. אני אוהב לפרוק אצלו את המחשבות והרגשות שלי".
איך עוד הפסיכולוג עוזר לך? מוציא אותך מרגעים קשים?
"קודם כל, אני יכול להגיד שבלי קשר באופן אישי אני חושב שתמיד הייתי מונע מהדברים הנכונים. מדליה או לא – זה לא חיים או מוות מבחינתי. לכן אם היו תחרויות בהן הייתי נכשל, הייתי לומד מזה ולא נכנס לדיכאון. אני יכול להגיד שדווקא עכשיו, אחרי שהשגתי מדליה כל כך יוקרתית, זה המקום של פסיכולוג הספורט להוריד אותי לקרקע, להחזיר אותי מיד לעבודה. אנחנו עדיין באמצע העונה ולא רוצים לישון על זרי הדפנה כי יש עוד משימות להמשך העונה הזאת. מעבר לזה, אני שמח שהעניין של הבריאות המנטאלית תופס יותר ויותר מקום אצל הספורטאים ובתודעה בשנים האחרונות. זה מאוד חשוב".
מין הסתם 99.9 אחוז מהאנשים שיקראו את הכתבה הזו מעולם לא עשו טריאתלון. מה עובר בראש בזמן התחרות הארוכה והקשה הזו?
"אני משתדל שלא יעברו יותר מדי דברים בראש. אני מנסה לנתק את עצמי מהעולם ולהיות רק בתוך התחרות. מה שעובר לי בראש זה הטקטיקה של התחרות, על מתי צריך לאכול את הג'לים שלי למשל. אני מנסה להיות בכאן ועכשיו לא לחשוב קדימה או אחורה. רק להיות ברגע. איך אני מייצר את התחרות הכי טובה שאני יכול".
"היעדר בסיס רחב פוגעת בנו"
כמו שהבנתם, כספורטאי שמגיע מבית ספורטיבי – וככזה שהתאמן בווינגייט כבר מגיל 14, לשגיב יש ראייה מפוקחת מאוד על איך צריך ואפשר לגדל אלופים אולימפיים. לכן שווה לשמוע את דעתו בקשר לניהול בארץ: "אני ממש לא חושב, למשל, שהעניין הוא רק כספי או להשקיע כמה שיותר כסף. הבעיה שאני כן יכול לשים עליה את האצבע היא העובדה שאין לנו בסיס רחב של הרבה ספורטאים צעירים שרק עוסקים בספורט, אז זה מצמצם לנו את האפשרויות. אבל כן בכל ענף תמיד מוצאים את הכישרון ויש ענפים מסוימים, כמו ג'ודו או שייט למשל, שבהם אנחנו הכי טובים בעולם. אני מרגיש שינוי שבשנים האחרונות הספורט תופס מקום יותר משמעותי ויוקרתי בתרבות".
מה הקשיים של ספורטאי אולימפי בישראל?
"למזלי, מבחינה כלכלית אין לי יותר מדי קשיים. הוועד האולימפי והספונסרים שלי הרבלייף ואלטשולר שחם עוזרים לי ונותנים לי כל מה שאני צריך. מבחינת מתקנים ואווירה יש מה לשפר בארץ. אני מתאמן לפעמים בכבישים סואנים. אבל אני חייב לציין שלא תמיד הדשא של השכן ירוק יותר והנה גם בתנאים האלה אנחנו מצליחים להגיע להישגים בינלאומיים. לא רק בטריאתלון, אלא גם בשאר הענפים. בגדול אני חושב שלהביא ספורטאי מרמת חובבנות למדליסט אולימפי – זה תלוי אך ורק בספורטאי ובמה שהוא מוכן להשקיע. אני חושב שלא צריך לעשות שום דבר אחרת בארץ – כי יש הישגים".
כמה פעמים בשבוע מתאמנים ואיזה סוג של אימונים?
"בממוצע יש לי בין 15 ל-17 יחידות אימון בשבוע. בין 2 ל-4 בכל יום. יחידת אימון יכולה לנוע בין 40 דקות ל-4 שעות אפילו. יוצא שאני מתאמן בין 25 ל-30 שעות בשבוע".
זה משאיר לך זמן פנוי? לתחביבים?
"הזמן הפנוי שלי מוקדש להתאוששות. לאימון הבא. להיות ספורטאי אולימפי זה 24/7 כך שאם יש לי זמן זה לא שאני הולך לבלות פתאום, אלא אני מתאושש כדי להיות מוכן כבר לאימון הבא. שינה, תזונה, תרפיה וטיפולים. התחביב שלי הוא להתאושש. אני אוהב להירגע בים עם בת הזוג שלי, לפעמים לשתות כוס יין, אבל צריך לקבוע את זה הרבה זמן מראש. פחות יש אצלי ספונטניות".
"מחשבות על משפחה וילדים"
שגיב יוצא עם מאיה ירון, סטודנטית למשפטים, כבר 3 שנים – אבל אל תלחיצו אותו עם מחשבות על הצעדים הבאים בקשר: "היא מדהימה. היא עברה איתי גם את המשחקים האולימפיים בטוקיו וגם את הקורונה. ברור שיש מחשבות על משפחה וילדים אבל קשה לחשוב על זה עכשיו. אני מאוד ממוקד בספורט והיא ממוקדת בלימודים ובחלומות והשאיפות של עצמה. שנינו מבינים שכרגע זו התקופה שלנו להשקיע בעצמנו ואחרי זה נעשה את הדברים האחרים כמו משפחה".
יש מחשבות מה תעשה אחרי שתסיים את הקריירה כספורטאי פעיל?
"האמת שאני לא רוצה לדעת מה אני אעשה אחרי הקריירה - כי אני לא רוצה לחשוב על זה. כשזה יגיע זה יגיע. אני בטוח שכל הכלים שרכשתי תוך כדי הקריירה ישימו אותי במקום מצוין כדי להתחיל את החיים האזרחיים בצורה יותר טובה. אבל בוא נגיד שמבחינתי פריז 2024 לא תהיה האולימפיאדה האחרונה שלי".
אז בעצם יש לך מחשבות להמשיך גם לאולימפיאדה שאחרי פריז?
"אני מתכוון להמשיך עד לוס אנג'לס 2028 ולסגור מעגל באותו המקום שבו אבא שלי התחרה".