45 נצחונות רצופים השיג ג'וקוביץ' על המגרש המרכזי בווימבלדון. האחרון שניצח אותו שם היה אנדי מארי, וזה היה בשנת 2013. זה לקח 10 שנים, אבל אחרי אתמול ניתן לומר - יש נוגדן לטניס של ג'וקוביץ' וקוראים לו קרליטו.
המנטור שלי דיק סוויט, שהלך לעולמו בתחילת השנה, שנא את כל הדיבורים הללו על ״מנטליות״. בשבילו הכל היה ״אחיזות, טכניקה ועבודת רגליים״. לטענתו, אם הגעת לווימבלדון, זה מובן מאליו שאתה חזק בראש. גם גונטר ברזניק האוסטרי, המאמן המוערך שגידל את דומיניק תים, ואימן בין השאר שחקנים כמו בוריס בקר, יעקב הלאסק ועמוס מנסדורף, טוען שהדרך הכי טובה להיות חזק מנטלית היא לעבוד על הטכניקה שלך ולא אוהב את הדיבורים על ״מנטליות״. "זה בולשיט״, הוא אמר לי לפני שבועיים כשביקרתי אצלו באקדמיה בוןינה, ״ואם ייפגשו שני שחקנים שהם חזקים מנטלית באופן שווה, אז מי ינצח?״ הוא שואל, ומייד עונה: ״זה עם החבטות בעלות העוצמה והדיוק וזה שיש לו יותר כושר גופני ועבודת רגליים עדיפה".
ובשביל מה אני מספר לכם את כל ההקדמה הזאת? כי בגמר ווימבלדון קיבלנו סוף סוף שני שחקנים עם יכולות מנטליות די שוות. לא עוד שחקני ״דור ה-X״ המפוחדים והנחותים טכנית ופיזית, אלא אלוף מוכח עם קבלות ובטחון של שחקן שמדורג 1 בעולם, שזכה בטורניר קווינס על אותו משטח ושיש לו כבר תואר אחד גדול בכיס.
הניסיון העצום של ג'וקוביץ' התקזז עם הנעורים והעוצמות של אלקרס. קיבלנו שני אלופים ראויים שלא פחדו מהמעמד והתפתח משחק טניס אמיתי עם תהפוכות ושינויי מומנטום, שהכיל לפרקים טניס עוצר נשימה. ההפרש ביניהם בגיל הוא פרט פיקנטי ולא יותר מזה. לפי שיטת סוויט וברזניק, אלקרס כרגע טניסאי יותר טוב מג'וקוביץ'. זה גם נראה לעין באופן די בולט במשחק ביניהם. זה גם לא הולך להשתנות בקרוב. נהפוך הוא. לא נראה שלנובאק יש עוד אלמנטים להוסיף למשחקו. הוא לא שיחק רע בכלל. הוא היה רחוק 3 נקודות מיתרון 0:2 במערכות וגם בתחילת המערכה החמישית הוא היה על סף יתרון של 0:2. אבל זה לא הספיק מול יום רגיל של הספרדי. מה שמפחיד זה שנראה שאלקרס מסוגל לשחק ברמות הללו באופן קבוע, כל עוד יישאר בריא, ונראה שהוא עדיין אפילו לא בשיאו. הילד בן 20 ויש לו עוד הרבה שנים להשתפר, עד כמה שזה נראה דמיוני.
אלקרס הראה שהוא לא פחות טוב מג'וקוביץ' ברמה הטכנית. אחרי מערכה ראשונה הססנית, הוא שלט ברוב הנקודות ולא ניכר שום יתרון של הסרבי בקרבות הקו האחורי ביניהם. למעשה, יש לקרלוס עצמות יותר גבוהות מנובאק והוא גם גילה יותר יציבות בניגוד ליריבו, שטעה יותר מהרגיל. במפגש ביניהם בחצי הגמר על החימר בפריז, ראינו שהעוצמות של אלקרס לא החזיקו מעמד לאורך משחק שלם. ג'וקוביץ' עמד יפה מול ההתקפות, ובסופו של דבר דווקא הספרדי הצעיר נשבר פיזית וקיבל התכווצויות, שנבעו אולי מחוסר ניסיון וחלוקת אנרגיות שגויה. בגמר ווימבלדון קרליטו היה הרבה יותר רגוע וחסכוני עם קריאות הקרב ״ואמוס״, ולא הירשה לעצמו לצאת מריכוז גם אחרי הפתיחה ההססנית.
היתרון הטכני של קרליטו מהקו האחורי הוא לא כל הסיפור. גם למדבדב יש יכולת גבוהה מהקו האחורי, למשל. מה שמייחד אותו זה מגוון החבטות שמצטרף לכיסוי המגרש שלו, שעולה אפילו על זה של רפא בשיאו. הפיזיות המטורפת שלו משנה את המשחק של היריב ומלחיצה. אם נגד ״שאר העולם״ נובאק יכול לסמוך על היציבות שלו מהקו האחורי, הרי שמול קרליטו אין לו כבר את הבטחון הזה. כמו נובאק, גם קרליטו יכול להיכנס ל ״מצב צבירה קיר״, שבו הוא פשוט מתביית ומגיע לכל כדור ולא מחטיא. מעין ״זון״ שכל שחקן חולם עליו. הוא נכנס לזון הזה אחרי מערכה ראשונה קטסטרופלית, הסתכל לנובאק בעיניים וחזר לשחק את המשחק הרגיל שלו בלי להתחשב בעובדה שהוא מול שחקן שהמאזן שלו בטורנירים גדולים אחרי זכיה במערכה הראשונה הוא 1:77. אבל אלקרס כותש אותך ביותר מדרך אחת. כשצריך הוא משחק הגנה כמובן (בכל זאת הוא ספרדי), אבל תכנית המשחק הבסיסית שלו היא הפעלת לחץ כאוטי תמידי על היריב, בין אם זה בבריחה מגב היד אל עבר כף היד הקטלנית שלו, גיחות תכופות וחתוליות לרשת והדובדבן שבקצפת - חבטות הדרופ שוט החביבות עליו, שמוציאות לשחקנים את הרוח מהמפרשים.
אלקרס לא עשה שום דבר שונה ממה שהוא עושה כל השנה - הוא שיחק טניס עצמתי ומגוון, עלה לרשת כשצריך, חבט את הדרופ שוט שהוא כל כך אוהב, שיחק הגנה כשצריך ובעיקר הכתיב את הקצב הגבוה שהוא אוהב והתיש את יריבו. לא סתם האלגוריתם של הבינה המלאכותית חזה את הנצחון שלו. אבל אותי, שניזון ממראה עיניים של שנים, סוף המערכה השניה הפתיע - דווקא בנקודות החשובות של שובר השוויון במערכה השניה הקריטית, היה זה האלוף המכהן ג'וקוביץ' שפספס שתי חבטות גב יד פשוטות ברשת. השתנקות? או תוצאה של עייפות בגלל הנקודות המתישות?
הגמר הזכיר לי קצת את הגמר בווימבלדון בין מקנרו לבורג ב-1981. בגמר הקודם ביניהם ב-1980 בורג ניצח בעור שיניו, אבל היה ברור שמקנרו מתקרב ושבורג היה על האדים האחרונים של הדומיננטיות שלו. מקנרו הסתכל לקרחון השבדי בעיניים בלי פחד, למרות ההפסד. בגמר ב-1981 מקנרו הפסיד את המערכה הראשונה, אבל זכה במשחק ב-4 מערכות ודי בקלילות. שנה לאחר מיכן בורג כבר פרש. הנסיבות, כמובן, שונות, נובאק הוא לא בורג ולא יפרוש כל כך מהר. סביר להניח שאם קרליטו ימעד באליפות ארה״ב בסוף אוגוסט, נובאק יהיה שם לקטוף עוד תואר. ייקח הרבה שנים להתקרב להישגים של נובאק, אבל צריך להתחיל איפשהו והספירה של קרליטו עומדת כרגע על 2.
כפי שזה נראה, יש מלך חדש ואחרי מה שראינו ממנו, הכל תלוי בקרליטו בשנים הקרובות. לא רק בגלל החוסן המנטלי שלו. הוא כמובן חסון מנטלית, אבל הוא עדיין צעיר ויהיו לו נפילות, המשחק שלו מאד אגרסיבי ולפעמים גם אימפולסיבי והרפתקני. קבלת ההחלטות לא מושלמת עדיין. מה שמעניין זה שהוא בפסגת הדרוג וכבר זוכה בתארים גדולים לפני שהבשיל לגמרי כשחקן. למרות הבוסריות, קשה לי לחשוב על איזושהי חולשה טכנית במשחקו. מבחינה סגנונית, אלקרס הוא הכלאה של ה״ביג 3״. יש לו את היציבות מהקו האחורי של נובאק, את הפיזיות ומשחק ההגנה של רפא (וגם כף יד עם טופספין עוצמתי) ובנוסף, הוא ניחן במשחק מעבר לרשת אגרסיבי ורגש לכדור שמאפיינים את פדרר, כולל חוש התמצאות אינסטינקטיבי בכל חלקי המגרש.
עד כמה הוא טוב? הוא כבר שבר את השיא כשהפך לצעיר ביותר שהגיע לפסגת הדרוג ביחידים ועכשיו סימן "וי" על הטורניר הכי יוקרתי בעולם עם נצחון מפיגור מערכה מול ה״עז״. המשחק מול ג'וקוביץ' היה גמר היסטורי, חילוף משמרות קלאסי שייזכר לדורות כנקודת מפנה בענף, אבל הוא הוכרע למעשה באותה צורה שבהם מוכרעים כמעט כל משחקי הטניס בכל הרמות - בגלל טעויות בלתי מחויבות, לעתים בנאליות. כשהמשחק הגיע לנקודות המפתח, היה זה קרליטו שזכה בנקודות הללו. הוא גרם לשחקן הטוב בכל הזמנים לבצע טעויות של טירון ולהיראות אנושי, עייף, זקן וחלוד. זה לא שהוא גנב את המשחק, הוא עלה על נובאק בכל הפרמטרים החשובים.
האמת שאני די אוכל את הכובע. חשבתי שעל משטח הדשא, החבטות החסכוניות והקומפקטיות של ג'וקוביץ' יהיו יותר יעילות מול הטניס ההרפתקני של קרליטו, אבל למעט במערכה הראשונה, הוא עשה לנובאק את מה שהוא בדרך כלל עושה לאחרים - ייאש אותו עם התזזיתיות שלו. קרליטו התרוצץ על המגרש וזז כמו יתוש, שיחק טניס אינסטינקטיבי ומשוחרר והכל כאילו בדרך אגב. כלומר, לא תוך כדי תצוגה בלתי אפשרית של טניס עילאי, אלא בסגנון המשחק הרגיל שלו וברמה שבה הוא רגיל לשחק ומסוגל לשחק בה לאורך שנים, כך נדמה. גם בתחילת המערכה החמישית, למרות שנובאק נלחם וחזר למשחק, אלקרס לא מצמץ. הוא המשיך להאמין ולהילחם על כל נקודה ואחרי שהצליח להציל נקודת שבירה (ממש בשיניים), שהיתה שמה אותו בבור של 2:0. הוא ידע (כמו אלוף גדול) לא להוריד את הרגל מהגז והשיג את השבירה המוקדמת כשהברזל היה עדיין חם. נובאק, כמובן, נלחם עד הסוף, אבל אחרי השבירה היה ברור שהנצחון של קרליטו זה עניין של זמן.
הדרך הקלינית והכמעט משעממת שבה אלקרס סגר את המשחק עם משחקוני הגשה קלילים וללא דפיקות, המחישו את ההרגשה באיצטדיון - יש מלך חדש בפסגת הטניס והוא לא הולך לשום מקום בקרוב. הדרך של קרליטו ארוכה היא ורבה, אבל אם מישהו יכול לחשוב על לשבור את השיא של נובאק, אז קרליטו הוא מועמד טבעי, אם לא ייפצע בדרך. לאור המשחק הזה אין ספק מי השחקן הטוב בעולם בשנים הקרובות. השאלה היחידה היא האם הוא ייתן לנובאק הזדמנות לגנוב עוד תואר או שניים לפני שיפרוש. כרגע נראה שזאת תהיה גניבה, כי הכל תלוי בילד.
