קרדיט צילום: תמיר בוגין
"בסוף בחרתי ללכת על זה כי ידעתי שזה מה שאבא היה רוצה. אני יודעת שהוא היה אומר לי, "הילה לכי תעשי את זה כמו שאת יודעת לעשות". לא הגעתי לתחרות במטרה לפרק את כולם, אבל ההחלטה לצאת לזה כמחווה לאבא עשתה לי טוב".
הבחירה להתחרות בענף כמו טריאתלון היא למעשה הבחירה המתמדת לעמוד מול קשיים. ובכל זאת, האתגרים הספורטיביים שניצבו בפני הילה אריאס בת ה-17, אלופת ישראל המכהנת בספרינט טריאתלון, לא דמו בשום אופן לטרגדיה שפקדה את משפחתה בשנה שעברה.
ניסים אריאס, אשר ליווה את בתו בכל שעל וצומת בדרכה המקצועית בענף, נפטר במפתיע לפני פחות משנה מדום לב. "היינו בקשר מדהים, הוא היה איתי לאורך כל הדרך", שיתפה הילה, "כל דבר שרציתי' מציוד, טיפולים פיזיותרפיסטיים, תזונאית, הוא דאג להכול. הייתי יוצאת לרכיבות כל שבת ב-6 בבוקר, ואבא החליט שהוא בא איתי לכולם. הייתי שואלת אותו למה הוא מטריח את עצמו, והוא אמר לי שהוא דואג לי", הוסיפה הספורטאית.
אריאס עוד לא חגגה 18, וכבר נחשבת לדבר הבא בטריאתלון בארץ. בשיחה עימה מבינים שהדחף להצטיין לא הגיע בעקבות לחץ מבית: "אבא מעולם לא היה מההורים האלה שדוחפים את הילדים שלהם בכוח להצטיין, שאומרים להם שהם חייבים להצליח. הוא עשה כל מה שהוא יכול כל עוד אני ארגיש טוב. הוא השקיע ונתן מה שהוא יכול, כל עוד אני השקעתי חזרה".
וכאשר בוחנים את ההישגים של אריאס, מבינים שמדובר בתוצר של השקעה ארוכת שנים. הילה החלה את דרכה בענף כבר בגיל 9, ושלוש שנים לאחר מכן כבר זכתה בתואר אלופת הארץ עד גיל 12, ובעקבות ההישג הבינה שהיא רוצה להקדיש את חייה לספורט. אריאס נכנסה לקבוצת "Trimore", במקביל החלה לקיים גם אימונים אישיים, וכיום כתלמידת י''ב היא גם חלק מכיתת מצוינות.
"הגעתי לספורט הזה דרך אחותי האמת", סיפרה אריאס על תחילת דרכה, "בגיל צעיר ברור שנפחי אימון הרבה יותר קטנים, ומתייחסים לטריאתלון בצורה יותר "משחקית", אבל אני פשוט התאהבתי בזה. שמעתי לא מעט פעמים שאני משוגעת שבחרתי בספורט הזה, וכשהייתי ילדה צעירה יותר אז בכלל כל הזמן היו שואלים אותה מה זה בכלל טריאתלון. התחברתי לזה שמדובר בשילוב של שחייה, אופניים וריצה, ואני בעיקר אהבתי את העבודה הקשה, אני באמת נהנית כשאני צריכה לעבוד קשה על דברים".
אך בניגוד לקושי במים, על מסלול הרכיבה או הריצה, האבידה הגדולה בחייה תפסה אותה ואת משפחתה בהפתעה מוחלטת. ובכל זאת, ולמרות הטרגדיה, יומיים לאחר פטירתו של אביה הילה החליטה שהיא רוצה לצאת לריצת 10 הקילומטר במרתון ת''א שהתקיים בשנה שעברה: "לא הגעתי במוד שאני רוצה לפרק את כולם, אלא פשוט ללכת ולעשות את זה. אני ואח שלי רצנו ביחד, וזאת באמת הייתה מחווה שהרגישה לי נכון".
ועם כל הקושי האדיר, הילה המשיכה להתאמן גם בחודשים לאחר מכן לקראת אליפות ישראל במאי אשתקד. "היה לי לא פשוט בכלל, לא באמת יכולתי לשים הכול מאחוריי, והיו גם לילות שלא הצלחתי להירדם בגלל מה שקרה", שיתפה אריאס, "אבל ידעתי שאני לא רוצה לוותר לעצמי, ושבאיזשהו מקום זה גם מה שאבא היה רוצה", הוסיפה הספורטאית, שבסוף תחרות קשה שכללה לא מעט אתגרים פיזיים בלתי צפויים, סיימה על ראש הפודיום כאלופת ישראל עילית (אלופה לבוגרות).
וכעת, כשהיא מתקרבת לקראת סיום התיכון, והגיוס לצה''ל נמצא באופק, הילה ממשיכה לסמן מטרות: "בשנה הקרובה יש לי את תחרות ישראל שאני רוצה עוד פעם לסיים ראשונה, וגם אליפות אירופה לנוער, שאני מתכוונת לנסות לשפר את התוצאה משנה שעברה". בעזרת קבוצת הריצה וצוות המאמנים שלה, אותם היא מכנה: "המשפחה שלי, הם לגמרי חלק בלתי נפרד מהדרך שלי", אריאס גם רוצה להיות הישראלית הראשונה לייצג את ישראל בטריאתלון באולימפיאדה.
"מאז שידעתי שטריאתלון זה ספורט אולימפי זה היה החלום", ענתה הילה, "כשאני יוצאת ומתאמנת אז אני גם תמיד מסתכלת קדימה, וכן, להיות האישה הראשונה להתחרות באולימפיאדה, זה לגמרי חלום", סיכמה אריאס. ובהסתכל על הדרך המדהימה שעשתה עד כה בחייה, אין ספק גם החלום הזה הוא בר מימוש.
