קרדיט: אלכס גולדשטיין
משנה לשנה תקופת הזוהר של הטניס הישראלי שהייתה בעשור הראשון למילניום, הולכת והופכת לנוסטלגיה שמעלה תחושה חמוצה. לדודי סלע לא קם יורש, היחידה שהצליחה להתקרב למעמדה של שחר פאר היא יוליה גלושקו שפרשה לפני שלוש שנים, ומותג ספורטיבי כדוגמת "אנדיוני", נראה כיום כהבלחה בלתי אפשרית לשחזור בספורט הלבן במחוזותינו.
ובכל זאת, למרות התרדמת העמוקה שהענף נכנס אליה, בשנה האחרונה ניתן לשים לב לסימני התעוררות קלים. טורניר הווטרג'ן יצר באזז סביב טניס שלא היה כמותו כבר שנים בארץ, המתחרים הבולטים של ישראל נמצאים בעלייה בדירוג העולמי, והניצחון של נבחרת הדיוויס בחודש לשעבר על לטביה רק יצר ציפייה לקראת המשך ההתמודדויות בגביע.
ניתן לחבר את כל הנקודות האלה יחד כדי לצייר מגמה חיובית, ובכל זאת ברור שהדרך לימים בהם הטניס היה חלק משמעותי בחזית הספורט בארץ, עוד ארוכה. מי שלפני כמעט שנתיים לקחה על עצמה חלק בתהליך החייאת הענף היא מנכ''לית האיגוד, סיגל חדד, קצינה לשעבר ביחידה טכנולוגית, שאחרי שנים של עבודה בהתנדבות באיגוד, הפכה את העשייה בניהול הטניס למרכז חייה המקצועיים. לרגל יום האישה הבינלאומי, חדד שיתפה את אתר ערוץ הספורט בעמדתה על מצב הטניס הישראלי, הקשיים שבדרך, ומה המהלכים שיובילו את הענף חזרה לנחלה טובה.
את לא הגעת לתפקיד כמי שצמחה בתוך הענף. מנקודת הזמן היום, את יודעת להצביע היום על הפערים שהיו לך לצורך ניהול גוף ספורטיבי בישראל?
הגעתי לטניס האמת קודם דרך הילדים שלי, ששיחקו טניס. הקשר שלי לאיגוד נוצר בגלל תקלה ברישום לתחרות עבור הבת שלי, והחלטתי לבוא להתנדב לעזור בשיפור מערכות המידע של האיגוד, זה היה תחום ההתמחות שלי במגזר הפרטי. משם זה התגלגל למספר שנים לעבודה בהתנדבות, ואחרי זה כחברת הנהלה, ככה שלמדתי את הענף כסוג של זבוב על הקיר. מה יחסי הכוחות בתוך הענף, איך נראית הפוליטיקה הארגונית, ככה שכאשר הציעו לי להיות מנכ''לית הגעתי כשאני יודעת מה זה טניס. מה שכן הייתי צריכה לללמוד זה מה זה ספורט בישראל. איך פועלים מנהל הספורט, הוועד האולימפי, מי כפוף למי, איך דברים פועלים מלמעלה, וגם היום אני עדיין לא יודעת הכול.
ולטובת חובבי הספורט הממוצע בישראל, הטייטל "מנכ''ל" יכול להיות קצת ריק מתוכן בהבנת של העבודה הנעשית בשטח. אם היו''ר הוא "ראש הממשלה" של הענף, מה תפקידך?
כמו בתזמורת שבה צריך מנצח לסדר בין כולם, כך גם באיגוד, שמתנהל כמו כל ארגון שבראשו עומד מנכ''ל. יש לארגון חזון, עליו בונים אסטרטגיה, שממנה גוזרים מטרות ופרויקטים, תפקידי בסוף לחבר את הגורמים הרלוונטים יחד, כדי לבצע את הפרויקטים האלה לפועל. לשמחתי יש איתי הרבה אנשים טובים שעושים את הדברים על הצד הטוב ביותר, ועוזרים לי להנהיג את הגוף הזה.
אז בוא נגע בדברים עצמם. הטניס הישראלי חווה בשנים האחרונות צלילה מקצועית ותודעתית. אין לנו נציג או נציגה בטופ 200, וכרגע אי אפשר לראות באופק טניסאי שיצליח לעשות זאת.
בוא נחלק את זה לשניים. קודם כל ברור שהמצב לא טוב, אך העניין הוא לא זה שהטניס עשה צלילה, אלא זה שהוא נשאר במקום בזמן ששאר העולם התקדם ונהיה מתוחכם יותר. לוקח זמן לשקם את המצב הזה, אבל אני לא מסכימה שאין שינוי. בוא נסתכל קודם על הטניסאים הבכירים שלנו. עידן לשם עשה קפיצה של בסביבות 140 מקומות בדירוג, דניאל צוקרמן עלה מאזור ה-700 לאזור ה-300, לינה גלושקו קרובה להגיע למקום ה-200, וגם ישי עוליאל שהצליח לנצח מדורג גבוה ממנו בדייוויס עשה קפיצה. היו גורמים במשרד הספורט שאמרו לנו לעזוב את הדור הזה ולהתמקד בעתיד, אבל אנחנו האמנו בהם, ושמדובר בדור מצוין. בסוף משרד הספורט אישר את התקציב עם ההכנות האולימפיות עבור הטניסאים הבכירים, שבשנה וחצי האחרונות גם מקבלים מימון מלא לטיסות מטעם המדינה. לא יודעים את זה, וזה חלק לא קטן ביכולת שלהם להתקדם ולהתרכז בספורט.
ובכל זאת, טניסאים בארץ גם הציפו לאחרונה את הקושי בהתמודדות הכלכלית, גם אלו שמתחרים ברמות הגבוהות.
צריך להבין, להיות טניסאי ברמות הבכירות זה עסק יקר. זה לא רק הטיסות, אלא כל המעטפת שהוא צריך מסביב, וזה יכול להגיע ל-100 אלף דולר הוצאות בשנה. עדיין, למרות הקיצוץ שהטניס ספג, דאגנו לממן בצורה מלאה את כל הנסיעות של הטנסיאים שלנו, מה שלא היה להם בחיים. צריך להוסיף לזה את התחרויות הבינלאומיות שהבאנו לכאן, שמונה תחרויות גברים על סך 15 ו-20 אלף דולר, שש תחרויות נשים ב-25 ו-60 אלף דולר. הבאנו לכאן תחרויות רציניות שבזכותם החברה שלנו גם יכולים להרוויח נקודות יקרות לדירוג, שהם לא היו משיגים במקומות אחרים. זה אמנם לא יביא אותם ישיר לטופ 100, אבל קורה פה משהו, אנחנו פשוט צריכים שהמדינה תמשיך להיות איתנו.
ומהנקודה שאת נמצאת בה היום, את מצליחה להסביר מה הוביל לירידה ברמת הטניס בישראל?
אני מדברת רק על מה שאני יודעת, אז קשה לי להסביר לעומק על הנעשה לפניי. היו שנים שהתמקדו בלהביא לכאן כמה שיותר תחרויות בינלאומיות, והיו פה עשרות כאלה. אני ואבי (היו''ר) החלטנו שאנחנו רוצים להתפרש בעבודה על אספקטים שונים בענף, ושאין לנו מה להתמקד רק בתחום אחד. זה מצריך מאיתנו הרבה מאוד עבודת גיוס כספית, וברור שככה אי אפשר לשפר בקלות את כל האלמנטים של הענף בארץ, אבל כדי להתקדם אנחנו חייבים לבנות פירמידה חזקה, מהתחתית עד לפסגה.
ולגבי שיטת איתור הספורטאים. בעבר התרגלנו לכך שהאיגוד היה מוצא את המספרי 1 בשנתונים מסוימים, ו"שם עליהם את כל הז'יטונים" בהשקעה המקצועית. יכול להיות שהאיגוד פספס ככה לא מעט כישרונות?
מה שאתה מתאר שייך לעבר. היום לדוגמא אנחנו עובדים עם ילדים מגילאי 13-6 ממועדונים שונים בארץ, ומביאים אותם לאימוני נבחרות, זה כדי להרחיב את בסיס הפירמידה של הטניס. בטורניר האחרון שקיימנו בחנוכה ראינו צמיחה של 50 אחוז בילדים בגיל 10 משנה שעברה, זה דבר מדהים. לצד זה, שינינו את שיטת העבודה לחלוקה על פי קריטריונים של וועדה מקצועית לסגלי ארד, כסף וזהב, לכל שכבת גיל. ככה אנחנו יודעים לחלק את התמיכה המקצועית בצורה נכונה, ומדובר בעשרות, עד מאות אלפי ש''ח בשנה. אין שום תחום שאפשר להאשים אותנו בסטנגציה. אתה תוכל לראות את בטורניר לילדים מתחת לגיל 10 שמתוכנן לפסח, שבו התאמנו את עצמנו לאידיאולוגיה החינוכית המקובלת במדינות מתקדמות היום בעולם, שהאג'נדה המרכזית שתוביל אותו זה שהטניס והתחרות חייבת לייצר אצלם חוויה חיובית. הרבה דברים השתנו.
ומה קורה בגילאי 18-14, כשהילדים נכנסים למסלול מקצועני?
שם לא מדובר רק בכסף, אלא בלספק מעטפת מקצועית. לצערי, אין לנו עדיין בישראל אקדמיה. המדינה אמנם אישרה הקמת בית לאומי בוינגייט, ויהיה שם מתקן נהדר לטניס, אבל עד אז אנחנו עובדים על פתרונות אחרים, וזה שיתופי פעולה עם אקדמיות מחו''ל. אנחנו עדיין לא יכולים להיכנס יותר מדי לפרטים, אבל בגדול מדובר בתוכנית שבמסגרתה נשלח ספורטאים ומאמנים צעירים כל כמה זמן לכמה שבועות לאקדמיה ברמה גבוהה בחו''ל, זאת כדי באמת לתת את את הכלים הכי טובים להתפתח.
אז ברמה הפרטנית, כדי שלא יברחו לנו בעתיד כישרונות כמו אסלן קראצב, האיגוד כן יצטרך תקציבים גדולים יותר לממן צעירים שרוצים להגיע לרמות הגבוהות. יכול להיות שהאיגוד לא נלחם מספיק כדי לקבל את הסכומים הנדרשים?
איגוד הטניס עושה ונלחם כל רגע, ומול כל שר שר ספורט שהיה או יהיה, כדי להחזיר את הטניס למקום שהוא צריך להיות בו. צריך לזכור, זה הענף השלישי במוניטין שלו בישראל. לא מדובר רק בכספים, גם לדוגמא בתקנים לטניסאים שנמצאים בזמן שירות צבאי. אני לא אוהבת להתייחס לזה במונחי "מלחמה", אנחנו רואים בכל הגופים הרלוונטיים כשותפים שלנו. לשמחתי יש לנו שר ספורט שמבין את החשיבות שבהחזרת הענף לקדמת הבמה, ככה שיש לנו עבודה ומטרה משותפת.
ונכון לעכשיו, לאילו מטרות האיגוד צריך תקציב גבוה יותר?
קודם כל למימוש התוכנית המקצועית, אבל לא לשנה אחת, אלא כחלק מהתחייבות רב שנתית, כי רק ככה נוכל לדאוג לעמוד ביעדים שלנו. הבעיה הכי קשה שאנחנו מתמודדים איתה זה מודל התמיכה הכלכלית בישראל. השנה האיגוד היה צריך 4 מיליון ש''ח לקיום תחרויות בישראל, ובגלל הקריטריונים של המודל, המדינה סיפקה לנו רק 104 אלף ש''ח, כי זה מה שאנחנו היינו אמורים לקבל על פי המודל הזה. במידה מסוימת זה מייצר בעיה של ביצה ותרנוגלת, התמיכה הכלכלית נקבעת על בסיס ההישגים שהענף מצליח לייצר, ובגלל שהטניס נכנס לדעיכה מסוימת, זה הוביל גם לקיצוצים תקציביים. וככה איך אפשר להשקיע כדי לשפר את המצב? זאת בעיה.
בוא נעבור גם לעניינים חיוביים. לפני כמה חודשים היה כאן טורניר ה-ATP, ומעבר להתרגשות ועניין הציבורי הגדול, יש לטורניר כזה השפעה גם על רמת הטניס בישראל?
כשמביאים לישראל את הג'ירו באופניים, או טורניר גרנד סלאם בג'ודו, זה כאירוע שהוא חלק מפאזל שלם, לייצר וייב חיובי סביב הספורט. ברמה הפרקטית, הספורטאים שלנו יכולים לקבל ויילד קארד לתחרות ATP 250, שאין להן סיכוי לקבל את זה במקום אחר, ומספיק פריצה של טניסאי בטורניר כדי להזניק את הקריירה שלו גבוה יותר. חוץ מזה ראינו את ההד שזה יצר, פתאום המון אנשים רוצים לשחק טניס, לצפות בטניס. עשינו אירוע ילדים שהגיעו לשחק עם נובאק ג'וקוביץ', ואני זוכרת את עצמי מחזיקה אותם מלא לקפוץ עליו, זה עוזר לנו להעיר את השטח. ברור שה-ATP לבד לא יעזור, אבל מדובר במרכיב שהוא חלק מתהליך גדול יותר. ופתאום אחרי הטורניר גם קיבלנו יותר פניות מספונסרים שרוצים להיות מעורבים. אני שמחה שהטורניר מתוכנן פעם נוספת.
אז אם יש התעוררות מחודשת בענף, העזיבה של אבי פרץ היו''ר לא יכולה לעצור אותה?
קודם כל, אבי עדיין לא עזב, הוא הודיע שהוא לא יתמודד לקבנציה נוספת בסיום הכהונה שלו, ומי יודע, יכול להיות שהוא יחליט דווקא כן לנסות להמשיך. אני באופן כללי בן אדם שלא דואג, אבי איש מדהים, אבל אם יש אסטרטגיה נכונה לענף, ויעדים שעומדים לנגד עינינו, נמשיך בעבודה.
אבל בסוף כמו שאת לוודאי יודעת, צריך גם אנשים חזקים שיידעו לדפוק על השולחן, ואת לא יודעת מי האיש שימשיך את העבודה שלו בעתיד.
חוסר וודאות יש בכל ענף, ובכלל בכל תחום בחיים. אנחנו לא נהיה בהמתנה לפעול רק בגלל חוסר וודאות, תמיד יהיה לנו מהמורות ובעיות בלתי צפויות בדרך. אנחנו נדאג למצוא את האנשים שרוצים בטובת הענף, ומי שלא זז הצידה.
אז אם אנחנו מסתכלים כמה שנים קדימה, איך את רואה את הטניס הישראלי בעוד כמה שנים?
האסטרטגיה ברורה ברמה המקצועית. צריך לחזק את הטניס מלמטה, וזה אומר משימות כמו פרויקטים לחניכת מאמנים, להכניס טניס לפעילויות בתי ספר, להביא את הספורט הזה לפריפריה. ברגע שנגדיל את החשיפה לענף, נצליח למשוך עוד ילדים לתחום ונרחיב את היריעה שיש לנו לאיתור כשרונות. כשזה יקרה, אתה תראה יותר ספורטאים בטופ 100 ב-ITF ג'וניור, ומשם זה יגיע גם לטניסאים שמתברגים לטופ 100, טניסאים בטופ 200, והרבה יותר בטופ 500. האם זה מה שנראה בעוד 5,6 שנים? נראה, אבל אם נמשיך לעבוד ככה, אני מאמינה שכן.
